אמנזיית גדילה ורגעים שאינם יותר

הורותגשר הזהב בערפל
רשומה רגילה

ביום שישי לקחתי את נלה, הכלבה, לוטרינר. כשחזרנו החלטתי שאאסוף את הילדים לפני שאוריד את נלה בבית. היא ישבה במושב שלצד הנהג, מוציאה את אפה הסקרן מהחלון ומשרבבת לשון בהתלהבות.

כשאספנו את רותם הוא שמח לראות אותה מלווה אותנו.

״איזה מצחיק שהיא יושבת במקום של אמא״, העיר.

״כן…״, עניתי, ״זוכר שפעם היא נהגה לשבת לידך?״

״לא״, הוא אמר.

מאז שנולדו התאומים הפסקנו לקחת את נלה איתנו ברכב. בעיית מקום נוצרה ונאלצנו לוותר על שילובה בטיולים משפחתיים – מבאס למדי. אבל לפני זה היא היתה נוכחת איתנו בכל נסיעה, יושבת במושב האחורי ליד כיסא הילדים של רותם. היא נהגה לפסוע מצד לצד בחוסר סבלנות ולדחוף את ראשה הסקרן לכיוון חלונו של רותם הפעוט, מה שהוביל לסדרה של מחאות מכיוונו וקריאות תיסכול ״נלה!!! דייי!!!!!״.

״מה זאת אומרת לא זוכר?״, שאלתי, ״אתה זוכר איך היינו נוסעים לפני התאומים?״

״לא״, הוא ענה בפשטות.

״אתה זוכר בכלל משהו מהתקופה לפני שהיו לך אחים? זוכר שהיית ילד יחיד?״

״לא״.

***

בכל פעם שלקחנו את רותם התינוק (או הפעוט) לטיולים, אירועים והצגות, הנחנו שכנראה הוא לא יזכור את זה.

״אז למה להשקיע אם ממילא הוא לא יזכור כלום?״, לפעמים היה תוהה לעברנו מכר זה או אחר, והתשובה שלנו תמיד היתה: הוא אולי לא יזכור, אבל כל הפעילויות האלה הם חלק ממה שמגדיר אותו, חלק ממה שיבנה אותו. אז יש להם חלק, גם אם לא בזיכרון.

ידעתי, הבנתי, ועדיין לא הייתי מוכן לעצב שהכה בי למשמע התשובה הפשוטה של רותם: ״לא. לא זוכר כלום״. תחושה של אובדן הציפה את כולי, אובדן של הפעוט התמים והקטן שקראו לו רותם, של הילדון שחלק איתי כל-כך הרבה זמנים של קירבה ואינטימיות. אובדן של רגעים של קריאת סיפורים לפני השינה, של ספרים שלמים שאני כבר יודע בעל פה והוא לא זוכר אותם. של טיולים אחרי הגן לרפת ולתרנגולות, של צעידות ארוכות במושב עם נלה ומקלות, מעמידים פנים שאנחנו משלחת ציד חיות טורפות. של ערבי צפיה משותפת בתוכניות חיות בנשיונל ג׳אוגרפיק, כשאני מספר לו את כל מה שנאמר שם והוא משתאה מהיופי שבטבע. של בדיחות משותפות, דגדוגים אל תוך הלילה ומשחקי טיפוס-על-אבא אחרי מקלחת. של אמבטיות רוויות בשירים, משחקי נדמה-לי עם החיות שבמים, ואשל אמבטיות משותפות אחרי ביקור בבריכה שבהן בעיקר השפרצנו מים וקצף אחד על השני.

״לא זוכר כלום״, אמר האהוב שלי.

ובאותו רגע כל הרגעים האלה נשארו רק אצלי, בתוך הראש שלי. הזכרונות הם שלי בלבד, חד-צדדיים, ומי שחלק אותם איתי גדל והשאיר אותם מאחוריו.

גם אם יודעים על אובדן שהוא מתקרב, לא ניתן להתגבר על התחושה הקשה שמלווה אותו. זאת שידענו שהוא לא יזכור כלום לא הכין אותי למכה שחשתי כשנותרתי לבד, רק אני והזכרונות שלי, שלי בלבד.

***

אני שמח שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנתיים פלוס פלוס. פתאום המשמעות שלו מעמיקה עבורי, וממקום לפרוק ולתאר את המתרחש הוא מקבל מימד נוסף – לשמר את הרגעים המשותפים. כשאני חולק רגע בבלוג אני משתף אותו איתכם, וגם אם הילד שלי גדל ושוכח – הרגע תועד ויהיה שם לעוד זמן רב. אני מקווה.

בינתיים בכל פעם שאני מביט ברותם אני רואה את מי שהוא עכשיו, אבל גם את מי שהיה. אני רואה את החיוך היפהפה של היום ואת המבט הנבוך של גיל 3, את ההשתאות של גיל שנתיים ואת העליצות של גיל שנה. אני רואה שכבות של רותם מונחות אחת על השניה ומרכיבות דמות שאני אוהב כל-כך. מי יודע, אולי זה התבלין שהופך את אהבת ההורה לילדו לעוצמתית כל-כך, רב-המימדיות שלה. אני אוהב אותו כל-כך על כל מה שהוא היום, על כל מה שהיה, ועל כל הפוטנציאל שטמון בו להיות בעתיד. מדובר על המון אהבה ללב אחד, אבל אנחנו ההורים חזקים, אנחנו עומדים בזה, וממשיכים הלאה. הרבה ביחד אבל קצת לבד, עם זכרונות שנשארו רק שלנו.

איך לדכא מרד בקלות

הורותעומר ונטע הפושטקים הקטנים
רשומה רגילה

בשנה האחרונה מופצת שוב ושוב בפייסבוק תמונה של קהל גרמנים גדול, כולם עומדים מתוחים ומצדיעים במועל יד, ובין ההמון הזה עומד אדם כשידיו שמוטות ומבטו אומר ״תגידו, נדפק לכם המוח?״. הכיתוב המלווה את התמונה הוא לרוב ״Be this guy״.

לא משנה שאני לא ממש מסכים עם המסר הזה, מכיוון שללכת נגד הזרם באופן קבוע לא אומר שאתה בהכרח עושה משהו נכון (למשל מתנגדי החיסונים או כל מאמיני הקונספירציות באשר הן), אבל אני חושב שנסכים כולנו על דבר אחד – קשה מאד להיות האיש הזה. קשה מאד להיות זה הפועל אחרת מכולם, ויודע שיהיו לכך כנראה השלכות חמורות. קשה להיות לבד.

לעומת זאת אם אתה חלק מתאומים…

לפעמים אני מוצא את עצמי מול צמד עקשנים שעושים מה שבראש שלהם. הם אמיצים, הם לא מפחדים מתגמול, ויש להם אחד את השניה. אני רואה אותם מגניבים מדי פעם מבט אחד לשניה, מוודאים שהם לא לבד במערכה, וכל אישוש כזה רק מגביר את האש תחת המרידות הקטנות שלהם.

הם לא פועלים נגד הזרם – הם הזרם, ואני כהורה עומד מולם ומגרד את הקרקפת בתסכול.

***

בוקר סטנדרטי, הכנות לגן.

הושבתי את נטע בכסא התינוק שלה במכונית ולקחתי את עומר לכסא שלו. כשהגעתי, אני רואה את נטע עומדת בהפגנתיות על הכסא שלה ומחייכת אלי. הושבתי את עומר וחזרתי לכסאה של נטע, אך כשהגעתי הספקתי כבר לראות את עומר נעמד ומצטרף לחגיגה.

״שבו״, אמרתי להם ברכות. הם שלחו מבטים משועשעים אחד לשניה והחלו להקרע מצחוק. ניסיתי להושיב את נטע אבל היא ניערה בקלילות את ידיי ממנה, התפתלה, נעמדה שוב והחלה לקפץ מצד לצד. הבטתי לקצה השני של המושב וראיתי את עומר מקפץ גם הוא על הכסא. איך אני מצליח לגרום לשניהם להרגע בו זמנית?

חשתי את הכעס מתחיל לבעבע בתוכי. ״שבו!״ קראתי למורדים הקטנים. ״שבו?״ עברתי לתחינה. ״שבו!!״ שאגתי לעברם, אבל הם בשלהם. כמו זוג פרוטונים קשורים בקשר קוואנטי, מתואמים בתנועותיהם.

עצרתי לרגע וחשבתי. הם שואבים את הביטחון שלהם אחד מהשניה, אבל וודאי יש שם נקודת תורפה. בכל אקט מרדנות יש מנהיג, תכניע אותו והמרד יתפרק. האנגלים ידעו את זה כשתפסו וויליאם וואלאס והכניעו את המרד הסקוטי, הרומאים ידעו את זה כשפתחו במצוד אחרי בר-כוכבא, ודארת׳ ויידר ידע זאת כשהפנה את כל משאבי האימפריה לחיפוש אחרי לוק סקייווקר.

הבטתי בשניהם, מנסה לזהות את המנהיג. הם קפצצו על המושב בקריאות אושר וחופש, אולם אז קלטתי את זה. עומר שינה תנוחה, נטע הביטה עליו, ושבריר שניה אחרי זה ביצעה את אותה תנועה.

תפסתי אותך.

עברתי למושבו של עומר. ״שב״, אמרתי לו. הוא התעלם במופגן. תפסתי אותו והתחלתי לחגור את הכגורה סביבו בעודו הוא עומד, מתעלם מקריאות החמס שלו. לאחר מאבק ארוך ועיקש המנהיג ישב קשור והמום. נטע הביטה מופתעת, ואז התיישבה וחייכה אלי. ״צוחקים איתך, כן?״ אמרו לי עיניה המעפעפות. חייכתי אליה בניצחון וקשרתי את החגורות. עומר הביט בי מובס, מנסה להבין איך השתנה מאזן האימה כל-כך מהר.

יצאנו לדרך.

***

מנהיגים מתחלפים. לפעמים עומר הוא המנהיג ולפעמים נטע. לפעמים אין הנהגה וזה סתם אספסוף משתולל, ואז דיכוי המרידה מורכב יותר. הם ממשיכים לנסות אותנו ואנחנו ממשיכים להתאמן ביכולות השיטור שלנו. בשבוע הבא מגיעה החצצית שהזמנתי מאיביי, עם זרנוק מים על הגג ורובה רשת. זה יספיק לשבוע הראשון עד שהשניים יתרגלו.

הם ימשיכו לבדוק גבולות וימשיכו לעשות דווקא. כמו שצריכה לומר התמונה אצלנו בבית: Be these twins.

 

עשר המכות – גירסת ההייטקיסטים

הומורתסכול ממחשב
רשומה רגילה

ובימים ההם, בסטארטאפ ״מצרים״, ויקום מנכ״ל שלא ידע את יוסף. ויעביד את בני ישראל עבודה קשה בפיתוח תוכנה, וישאיר אותם שעות נוספות לתוך הלילה, ויזמן אותם לעבוד בימי שישי, ויתקשר אליהם ביום שבת עם בעיות בפרודקשן.

ותעל שוועתם אל ה-HR. וירא ה-HR כי רע, וישלח אליהם את משה, יועץ חיצוני בעל 20 שנות נסיון במשברים ארגוניים. ויאמר משה למנכ״ל: שלח את עובדיך לחופשי. ויכבידו אנשי ניהול המוצר את ליבו של המנכ״ל בדיבורים על לוחות זמנים והבטחות ללקוחות, ויסרב למשה.

ויאמר משה: אין בעיה, אח שלי; ויטל על המנכ״ל מכת פרסומות. ויופיעו באנרים של פרסומת, פופ-אפים ואתרים שמנגנים וידאו אוטומטית בכל דפי הרשת בחברה. ויאמר המנכ״ל: מה הבעיה, התקינו אד-בלוקר, וכן היה. ויכבד ליבו של המנכ״ל.
להמשיך לקרוא

8 דרכים להרוויח קצת כסף מהילדים

הומוררותק התינוק נוהג ברכב צעוע
רשומה רגילה

גידול שלושה ילדים היא מטלה לא זולה ומאתגרת כלכלית. גן פרטי לתינוקות, נסיעות, חוגים, המון בגדים, אוכל למשפחה. מעמסה כלכלית רצינית, ולכן החלטתי יום אחד לשטוח את הבעיה לפני הילדים בכבודם ובעצם.

לקחתי מהמתלה על הקיר את משרוקית זימון הילדים ושרקתי בה שתי שריקות מהירות שמשמעותן ״פגישה משפחתית״. אחרי שכלום לא קרה, כמו שציפיתי, קראתי להם בקול. הם הגיעו כשבראשם נטע, צועדת בגו זקוף וידים מאחורי הגב בהקשב, אחריה עומר מקפץ ומצחקק, ו…

״רותם?״ קראתי למסדרון הריק. להמשיך לקרוא

קפיצת אמונה

בדיוניאדם קופץ מצוק
רשומה רגילה

נטע ואני בגינת הבית. אני יושב על ספסל ונטע ישובה מולי על שולחן הגינה הנמוך, רגליה רחוקות סנטימטרים בודדים מהדשא שתחתיו. היא מטלטלת אותן מצד לצד ומביטה בי בהבעה ספקנית.

היא מביטה לעברי וזורקת ״אה״ גרוני, מותחת את רגליה לכיוון האדמה. הרמז ברור – ״בחיאת תוריד אותי מכאן״.

״את יכולה לרדת״, אני אומר לה, והיא מביטה לתוך עיניי. אני עוד לא יודע אם היא מבינה אותי וכמה, אבל אני רואה על פניה שהמסר נקלט. היא מותחת עוד את רגליה מטה, אך הן עדיין לא נוגעות בדשא. להמשיך לקרוא

4 ספרי ילדים מומלצים למתנה, ואחד שממש לא

צרכנותילד קורא ספר בספריה
רשומה רגילה

פסח מתקרב וכולם באטרף של מתנות לאמא, אבא, סבא, סבתא, דוד, דודה, ולילדים. אם נשים שניה בצד את כל הרעיונות הגאוניים של קניית בגד לילד או לחילופין עוד לוחם בקוגן לאוסף המיותר, אני מעדיף להשיג לילדים ספר טוב. ספר טוב טומן בחובו זמן איכות משותף, הנאה, לימוד ועניין. נשמע לא רע, הא?

אז הנה כמה ספרים שאני מ-מ-ש ממליץ עליהם לילדים:

  1. חיות בתלת מימד, גן החיות התנ"כי

כבר סיפרתי בעבר כמה רותם ואני אוהבים את גן החיות התנ"כי, כך שמאד שמחתי לגלות שאותו גן חיות הוציא ספר חיות לילדים תלת-מימדי. כן כן, תלת-מימד – אני לא מדבר על משקפים מתוחכמים של IMax אלא על השיטה שהכרנו כשהיינו ילדים של משקפים עם עדשה אחת אדומה ואחת ירוקה. הספר מגיע עם המשקפים, בכל עמוד תמונה של חיה מגן החיות התנ"כי, עובדות מעוניינות עליה והיכן בתנ"ך היא מופיעה. כשרותם קיבל את הספר הוא קפץ עליו בהתלהבות כמוצא שלל רב, ומאז אנחנו מציצים בספר לפני השינה. לפעמים עם משקפים, לפעמים בלי ופשוט בהנאה מהמידע הרב שבספר, והמון בניית ציפיה והתרגשות לפעם הבאה שנבקר שוב בגן החיות ונראה את אותן חיות במציאות.

רותם עם משקפי תלת-מימד

ילד בתלת-מימד

 

2. הספר בלי תמונות, בי ג'יי נובק

כשרותם שמע שקניתי לו ספר בלי תמונות הוא נעץ בי מבט המום ופגוע. למה??? זעקו עיניו. תמונות מאז ומתמיד האלמנט לפיו נבחרים הספרים – אם אין תמונות (והרבה) זה לא מעניין אותו. אבל אני לא חששתי לרגע בגלל שראיתי את הסרטון בו בי ג'יי נובק מקריא מהספר לקהל ילדים שנקרע מצחוק. ואכן הספר לא הכזיב. מהקריאה הראשונה הוא הפך ללהיט, גורם לג'ינג'ית לרוץ במעלה המדרגות להבין למה רותם נחנק, ולגלות שהוא נחנק מצחוק. מאז רותם למד את הספר בעל-פה ומקריא יחד איתי, אהובים עליו בייחוד קטעים כמו "יש לי חבר היפופוטם שקוראים לו תוח-תוח-תחת", או "יש לי פה כמו אבטיח ואני אוהב לזלול נמלים מהשטיח". אנשים, תעשו טובה לעצמכם – תציצו בספר הזה, הוא קורע.

הספר בלי תמונות

כפולה פנימית בספר

 

3. הי מה קורה פה?, ברברה שולץ

אני אוהב לגלות דברים טובים במקרה, זה כיף. את הספר הזה קניתי בלי להכיר יותר מדי כי אהבתי את הציורים, ומאז הוא מספק ערבים של הנאה. הטקסט בו לא משנה, לרוב אני לא טורח לקרוא אותו. היופי בספר הוא הציורים והצחוקים שהם מעוררים. הרעיון פשוט: בכל צמד עמודים מתואר חלק באי אנדרלמוסיה שבו מטיילים גיבורינו, ובו עשרה דברים לא הגיוניים שצריך לזהות. הסצינות מורכבות ומטורפות, עמוסות בבעלי חיים ונופים, ולא קל למצוא את כל עשרת הדברים, אבל זה חלק גדול מהכיף. רותם ואני נהנינו לסרוק את הדפים ולחפש את הדברים הלא הגיוניים – מה שכבר לא ניתן לעשות כיום כשרותם מכיר את הכל בעל-פה… לא נורא, הספר עשה את שלו וסיפק שעות של הנאה.

הי מה קורה פה

הי, מה קורה פה

 

4. הגן של אונו, גריים בייס

ספר שהוא חוויה ויזואלית לילדים קטנים, חוויה מתמטית לילדים שגדלים, ומאחוריו מסר ירוק ואקולוגי – הצלחה בכל כך הרבה רמות. למרות שאני באופן אישי סולד מהתעסקות בנושאים "ירוקים" מתוך אופנה, הספר לא נופל למלכודת של קלישאות. הוא פשוט מתאר מה קורה כשכורתים צמחים ובונים במקומם ערים, ללא השארת ריאות ירוקות. ספוילר: לא כיף לבני אדם לגור במקום כזה. הספר מציג את התהליכים השונים בצורה מתמטית: העיר גדלה פי 2 בכל עמוד, מספר הצמחים (המומצאים בסיפור) ביער קטן למספר סדרתי יורד בריבוע (10 בריבוע, 9 בריבוע, 8 בריבוע, וכן הלאה), מספר החיות (המומצאות גם הן) יורד מעריכית ב-1 בכל עמוד, מספר האנשים שרואים בכל תמונה הוא המספר הראשוני הבא בסידרה… וכל החיות, הצמחים והאנשים האלו מופיעים בציורים כובשים. במהלך הספר חלה תפנית בגישה של בני האדם לטבע, וסופו הוא כפולת עמודים שנפתחת לתמונה ענקית של יער, בעלי חיים ובני אדם שחיים ביחד. נאיבי כמובן, קשה לי לדמיין שבני אדם ירצו לגור יחד עם בעלי החיים הנראים כמו תנינים בספר, אבל נאיביות מהסוג שאני לא מתנגד לה כל עוד מדובר בגילאים צעירים. כבוד לטבע חשוב לבנות מגיל קטן. הספר מומלץ רבות על ידי הביקורות.

הגן של אונו

הגן של אונו

 

הבטחתי לתת כדוגמא ספר אחד שממש לא מומלץ, ואני מתנצל מראש בפני דב אלבוים על הכנסת ספריו כדוגמא הרעה:

1. האריה הרעמתן והג'ירפה גם, דב אלבוים

דב אלבוים הוא סופר ספרי מבוגרים ועיתונאי, לא סופר ילדים. הנה, אמרתי את זה. בחרתי בספר הזה כדוגמא אבל שני ספריו (גם "זאביק התמנון והסוסון אפרים") נוראים בעיני באותה מידה. אם תחפשו עליהם ברשת תמצאו הרבה שבח והלל, בייחוד על המסרים החינוכיים של הספרים והשפה העשירה שלהם. אני מסכים – השפה עשירה מאד ואולי היתה מתאימה לכתיבת פרוזה או מאמר בעיתון, אבל היא לא מסתדרת לי בתוך ספר הילדים. המשפטים ארוכים מאד, אין קצב, החריזה איומה, והטקסט די טרחני. הספר מספר על אריה שהולך להסתפר ועושים לו קרחת, והחברה שלו הג'ירפה לועגת לו עד שהיא חווה על בשרה לעג דומה מאחרים ומבינה שטעתה. עד פה רעיון קלאסי שעובד תמיד בספרי ילדים.
חלק מהסצנות בספר מרגישות מאולצות. האריה ממתין בתור במספרה בזמן שהקיפוד מקבל תספורת של הורדת שני קוצים ולכלב עושים גלאח של מוהיקן. למה? הג'ירפה, אחרי שצוחקת עליו, הולכת לים ושם נרדמת בשמש. כשהיא קמה היא אדומה כולה ולכן צוחקים עליה. זה מה שמטריד אותה – שהיא אדומה. שום התייחסות לעובדה שנשרפה ברמה של כוויות דרגה שניה. ואז כשהיא באה לספר לאריה באמצע הלילה על התובנות שלה, מופיעה דמות הלביאה שהיא אשה קנאית, רטנונית, שעומדת בצד ומוודאת שהאריה לא יראה יותר מדי חיבה לג'ירפה. וזה ספר לילדים.
אבל הכל היה נסלח לולא השפה והמקצב הכבדים כל-כך… לכן בכל פעם שרותם מבקש את אחד מהספרים אני לעולם לא מקריא אותם אלא מתאר את מה שרואים שם. יותר נעים לאזניים.

האריה הרעמתן והג׳ירפה גם

האריה הרעמתן והג׳ירפה גם

פה קטן, סודות גדולים – פוסט אורח

פוסט אורחציור ילדים של אשה רוקדת במועדון חשפנות
רשומה רגילה

 

האגדה מספרת על ליידי אסטור, חברת פרלמנט בבריטניה, שאמרה לצ'רצ'יל שאם היו נשואים, היא הייתה שמה לו רעל בתה. על כך צ'רצ'יל השיב שאם היו נשואים הוא היה שותה את התה. בהזדמנות נוספת ליידי אסטור אמרה לו שהוא שיכור, צ'רצ'יל ענה לה שהיא מכוערת וההבדל הוא שמחר בבוקר הוא יתפכח.

מה שיפה באגדות שכאלו היא העובדה שלא משנה אם זה קרה באמת או לא. הסיפור בא להעביר לנו מידע בצורה הומוריסטית משהו ומכך אנו יכולים להקיש על המיזוגניות של צ'רצ'יל, פמיניזם לפני שקראו לו כך בכלל ו/או מערכת היחסים בין חברי הפרלמנט לראש הממשלה בבריטניה. בכל מקרה, אנחנו מורווחים. להמשיך לקרוא

יאסנה קולין ומלחמתה בפטריארכיה

כלליסוזאן ב. אנתוני
רשומה רגילה

מה מקומה של אשה בעידן המודרני? אני יוצאת כנגד שאלה זו, למרות שרבות מעמיתותי שואלות אותה. הן מחשיבות את עצמן מתקדמות בגלל שהן מוכנות לבחון מחדש רבות מההנחות של העבר.

הן מתעלמות מההנחה הגדולה יותר – ש׳מקומה׳ של אשה צריך להיות מוגדר ומותאם לה מלכתחילה. אנו מצמצמים חצי מהאוכלוסיה לתפקיד שעליו אנחנו מסכימים בשיחה בודדת. לא משנה כמה תפקיד זה נרחב, הוא יהיה – מעצם טבעו – רדוקציה מהמיגוון האינסופי שהוא הנשיות.

אני טוענת שאין תפקיד לנשים – ישנו, במקום זאת, תפקיד לכל אשה, ועליה להגיע אליו בכוחות עצמה. לכמה זה יהיה תפקידה של אשת מחקר; לאחרות, זה יהיה תפקידה של אשת איש. לאחרות, זה יהיה שניהם. לאחרות נוספות, זה לא זה ולא השני.

אל תטעו בי ותחשבו שאני מעריכה את תפקידה של אשה אחת מעל אחרת. הנקודה שלי אינה לייצר היררכיה בחברה – עשינו זאת כבר בהצלחה רבה – הנקודה שלי היא לגוון בשונות שלנו.

עצמתה של אשה לא טמונה בתפקיד אותו היא מבצעת, במה שהיא בוחרת שיהיה, אלא בכח לבחור בתפקיד זה. מדהים אותי שעלי להבהיר נקודה זו, מכיון שאני רואה אותה כבסיס שיחה אותה אנחנו מנהלים.

(יאסנה קולין, אלת׳גאר)

להמשיך לקרוא

פתיחה בטארוט – העולם

הורותקוראת בטארוט
רשומה רגילה

בתקופה המזעזעת שהייתי בשירות המדינה – קרי ״הצבא״ – מצאתי את עצמי משתעמם פעמים רבות. תרמתי רבות לחוזקה הצבאי של מדינת ישראל בכך שביקרתי מספר פעמים ביום בשק״ם, מחזיר את המשכורת הצבאית לכיסיו של הצבא. זו היתה משימה כפויית טובה, אבל מישהו היה צריך לבצע זאת.

אחת השיטות בה העברתי את זמני היתה למידת קריאה בטארוט דרך האינטרנט, קונספט חדש למדי בימים אלו של אמצע שנות ה-90 (האינטרנט, לא הטארוט). מצאתי ב-AltaVista אתר שמכיל הסבר על כל קלפי הטארוט והורדתי ממנו את כל התמונות, הדפסתי, גזרתי, והפכתי אותם לחפיסה שלי עליה למדתי. זו היתה חפיסה בגודל קופסת גפרורים, מספקת לגמרי. להמשיך לקרוא

הכוורת – סיפור קצר

סיפור קצרדבורה מתה
רשומה רגילה

 

המלכה הביטה בדאגה מבעד לחלה, עוקבת אחרי נתינותיה המתרחקות. היא נעה באי נוחות הלוך ושוב, מחככת את כנפיה בעצבנות ומשמיעה זמזום מתוח. הדבורה שעמדה לידה הביטה בה בדאגה, מקווה שמלכתה תירגע.

״שמש?״, לחשה הדבורה למלכה בעדינות, ״שמש, את בסדר?״

המלכה עצרה את תנועתה ועיניה התמקדו בדבורה שלצידה. היא נראתה מופתעת ומבולבלת, כמו התעוררה מחלום רחוק. להמשיך לקרוא