פרידה מנלה

כללינלה
רשומה רגילה

…הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים.
"אינכן דומות לשושנה שלי", הוא אמר, "אתם עדיין אינכן ולא כלום. איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם".
השושנים היו נבוכות מאד.
"אתן יפות, אבל ריקות מתוכן", הוא המשיך. "אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל ליופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי".

(הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי)

כשנלה, לברדורית מעורבת בכנעני, היתה בת שנתיים, סיימתי לקרוא את הספר ״מארלי ואני״.

זו היתה שעת לילה. הג׳ינג׳ית כבר היתה שקועה בחלומה השני ואני קראתי באמוק את הדפים האחרונים בספר, בולע אותם ומרגיש את הלב שוקע יותר ויותר אל התחתונים, עד שהגעתי לסוף הטרגי. לא יכולתי להשאר במיטה. קמתי, רצתי לסלון וקברתי את פני בחזה השעיר והחמים של נלה המופתעת. ״אל תלכי מאיתנו״, יבבתי לתוך הכלבה, יודע שיום אחד זה יקרה, בצורה זו או אחרת, אבל מסרב לתת לזה להגיע. ״אל תלכי, אני אוהב אותך״. להמשיך לקרוא

תעלומת ילדות – ומתכון טעים במיוחד

מידעתמונת טבעול
רשומה רגילה

בילדותי הייתי מגיע לפעמים הביתה לפני ההורים שלי. מה לעשות, גדלתי בתקופה שבה ההורים עוד לא גידלו על גופם פרופלורים של מסוקים וריחפו מעל ילדיהם 24/7 לוודא שהם לא מתעטשים בלי ידיעתם [ביקורת חברתית? מה פתאום]. אהבתי את הרגעים האלה שאני נכנס לבית והוא לרשותי, בלי נוכחות של אח/אחות/הורה – שקט מקיר לקיר. אם הייתי צמא יכולתי להכין מיץ מתרכיז פטל (לא ויטמינצ׳יק – ״עסיס״!), אם הייתי משתעמם יכולתי להדליק טלויזיה ולכבות מיד שוב כי לא היה מה לראות (אחרי זפזופ קצר בערוץ האחד שהיה קיים), ואם הייתי רעב יכולתי לפתוח את המקפיא ולהכין לי שניצל טבעול. בטוסטר-אובן, כמובן, כי ״מיקרוגל״ הופיע רק בקומיקס כמייצר כוחות על ולא היה משהו בעולם האמיתי. להמשיך לקרוא

7 סצינות אימה בספרי ילדים מוכרים

לקרואסיפורי אימה
רשומה רגילה

כשחושבים על ספרי ילדים חושבים על סוף טוב, אנשים מחייכים, אושר ועושר וכל החרטא הזאת שמספרים לילדים לפני שמלמדים אותם שהעולם גדול ואכזר ודורך על בני אדם גדולים וקטנים כאחד. אבל לפעמים הספרים מכילים צדדים אפלים שמתחבאים בציור, במלל, ולפעמים בולטים וקופצים מול העיניים. לכבוד ליל כל הקדושים של ארה״ב, 7 סצינות אימה בספרי ילדים מוכרים. להמשיך לקרוא

סכנה: טעימות ראשונות

מידעהחיים - מערכת החיסון
רשומה רגילה

לפני אי אילו שנים (שנתיים-שלוש-עשרים) שודרה בטלוויזיה סידרה בשם ״החיים״ שהראתה בעזרת האנשה ואנימציה כל מיני תהליכים המתרחשים בתוך הגוף שלנו. אם אתם בני הדור שלי, יש סיכוי שעכשיו כבר מתנגנת לכם בראש המנגינה ״החיים, החיים, החיים, החיים…. חיים!״. אני זוכר שכילד אהבתי אותה מאד, ובייחוד זכורה לי מערכת החיסון. היא מורכבת מחיילים ושוטרים לבושים בלבן המסיירים בגוף, חלק בתוך זרם הדם וחלק מרחפים בחלליות מגניבות שיכולות לעבור בין דפנות התאים ולתקוף את החיידקים המרושעים (״המפקד, הוא מרביץ לי!״). אין לי מושג מה מהגוף האמיתי מייצג כל אחד מהדימויים, אבל זה לא מפריע להתרשם מהמגניבות של מערכת השמירה הזאת שבתוכנו.

מגניבים ככל שיהיו, כל השוטרים, החיילים והחלליות האלה מסוגלים לפעמים לטעות בענק. והטעות הזאת יכולה לעלות בחיים. להמשיך לקרוא

השורד

סיפור קצרצללית בדלת חשוכה
רשומה רגילה

הפאב המה מקולות שיחה משועשעת, צלצולי כוסות בירה המשיקות אחת לשניה והמהומים מרוצים של שיכורים. ברקע ניגנה תזמורת מקומית מנגינה אירית עליזה שניסתה להתחרות עםהשאון. האור והחמימות בפאב שמרו את הלילה בחוץ, מונעים מהקור והדממה לחדור. ״לחיים!״ קרא בצחוק גבר שהפסיד בתחרות השתיה וגמע את הבירה במהירות לקול מצהלות חבריו. הצלילים נקטעו כשדלת הפאב נפתחה ומתוך הלילה פסע אדם זר, שקט. ידיו היו שחורות מפיח, אחת מנעליו קרועה וקשורה בשקית ניילון מהסופר. זיפים בני יומיים עיטרו את פניו החיוורים ושקיות שחורות נתלו מתחת לעיניו האדומות. כתמי בוץ מילאו את בגדיו, מותירים איים קטנים של צבע בתוך ים חום ויבש. יד אחת אחזה בחיתול מסמורטט, ענן זבובים מלווה אותו, וידו השניה ייצבה את גופו המתנדנד בעזרת ענף ארוך שנכרת לא מזמן מהעץ. להמשיך לקרוא

אמאלה גנב!

קניותבטמן תופס גנב על חם
רשומה רגילה

כחודש אחרי שעברנו דירה פגשתי במקרה את השכן מהדירה הקודמת בשוק חקלאי באחד המושבים. עמדנו שם בתור, ארגזי הירקות מונחים על המסוע לידנו, והחלפנו רשמים מהשבועות האחרונים.

״פרצו אלינו״, הוא אמר, והלסת שלי נשמטה. ״גם לסיימון, השכן בצד השני שלכם. אצלנו הם כנראה לא ידעו שיש לנו כלבה – היא נבחה עליהם והם נבהלו וברחו, לוקחים איתם רק תיק החתלה.״ להמשיך לקרוא

א׳ אבא ב׳ בית-ספר ג׳ זה גדול כל-כך

הורותרותם עם תיק על הגב
רשומה רגילה

רותם פתח את הדלת, מגלגל את התיק הגדול על הרצפה מאחוריו. הג׳ינג׳ית ליוותה אותו החוצה והוא נופף לי לשלום. ראיתי את הפנים המחייכות שלו מופנות אלי, ואז הדלת נסגרה והוא יצא בדרכו ליום הראשון בכיתה א׳.

אני דמעתי. התרגשתי על המעמד ועל כך שהילד כל-כך גדול ועצמאי וכל זה. אבל גם כי התעצבתי על עצמי.

התעצבתי על שלא אסיע אותו יותר לגן. לבית הספר החדש הוא מגיע עם הסעה שאוספת אותו מהבית שלנו. לא אסע יותר איתו ועם התאומים בבוקר בדרך לגן. לא אשיר איתו שירי שטות בדרך, לא אשמע תובנות או מחשבות שעוברות בראשו בזמן שהוא בוהה בענני הבוקר שבחוץ ותוהה על העולם. להמשיך לקרוא

תמונות מסנטוריני

בדרכיםסנטוריני
רשומה רגילה

״בשנת 1821 ניסתה האימפריה העותמאנית לפלוש לסנטוריני, אבל היא נכשלה ואנחנו ניצחנו״, מספרת המדריכה שלנו בגאווה. שיערה מתנופף ברוח העזה והיא נשענת על ההריסות שלידה. הרוח משתוללת כבר מספר ימים, ואני מתחיל לחשוד שאני מבין מדוע האימפריה העותמאנית נכשלה במלחמה באי הקטן הזה. כנראה שהספינות שלהם ניסו במלוא מפרשיהן להתקרב, וכשהגיעו כמטחווי בריזה מהחוף חטפו מכת רוח נגדית עזה שהעיפה אותם כל הדרך חזרה לקונסטנטינופול.

 סנטוריני - מראה מלמעלה

מעל פסגת הר העפים

ועדיין הנצחון מפליא. ״ניצחתם את העותמאנים?״ אני שואל, זוכר כמה האימפריה העותמאנית הייתה חזקה ונרחבת.

״כמובן״, היא אומרת, מביטה בי בחיוך סלחן השמור לשאלות מטופשות במיוחד, ״אחרת היינו היום תחת שלטון התורכים, לא?״

אני יודע על כמה ארצות שהיו פעם תחת שלטון העותמאנים ועבר להם, אבל אני שותק. המדריכה נראית צעירה, בתחילת שנות ה-20, וכנראה שרעיון הדינמיות הגיאופוליטית של העולם שלנו עוד זר לה. עוד הרבה ישתנה בעולם הזה שברגע זה נראה יפה כל-כך מהנקודה בה אנחנו עומדים בראש פִּירְגוֹס, הכפר הגבוה ביותר באי. להמשיך לקרוא

רגע לפני הפיצוץ

הורותעשן פיצוץ מרוחק
רשומה רגילה

הסוכן ג׳ונסון רכן אל החבילה הקטנה, מצחו נוטף זיעה וידיו רועדות. הוא שלף ממחטה מכיסו ומחה את הזיעה ממצחו בתנועה מהירה, עוצר אותה מלטפטף לתוך עיניו מתחת למשקפי השמש השחורים שלו ולהסתיר ממנו את המצב. הוא בלע את רוקו בעצבנות.

״אני הולך לחתוך את החוט האדום״, הוא אמר בקול צרוד וקירב את ידו האוחזת באולר אל החבילה.

״השתגעת?!״, נשמע קול מאחוריו. להמשיך לקרוא

בלדה לערה (שיר)

סיפור קצרילדה מתוקה ישנה
רשומה רגילה

אחרי שעה וחצי של השכבת התאומים לישון, מצאתי את עצמי נדהם מול הגבורה בה נטע נלחמה בשינה, לא נותנת לה אחיזה. החלטתי להקדיש לה את השיר הבא.

***

תִּימְרַת עָשָׁן דַּקָּה עוֹלָה
מֵעַל הַמַּחֲנֶה הַמֻּתָּשׁ,
דְּמָמָה, לִפְנֵי הַהֲמֻלָּה
של בֹּקֶר יוֹם חָדָשׁ.

שְׂדֵה הַקְּרָב צָבוּעַ דָּם
מֵעָלָיו מַלְהִיטָה הַחַמָּה.
שְׁחוּחָה גּוֹחֶנֶת בַּת אָדָם
מוּכָנָה לַמִּלְחָמָה. להמשיך לקרוא