4 ספרי ילדים מומלצים למתנה, ואחד שממש לא

קניותילד קורא ספר בספריה
רשומה רגילה

פסח מתקרב וכולם באטרף של מתנות לאמא, אבא, סבא, סבתא, דוד, דודה, ולילדים. אם נשים שניה בצד את כל הרעיונות הגאוניים של קניית בגד לילד או לחילופין עוד לוחם בקוגן לאוסף המיותר, אני מעדיף להשיג לילדים ספר טוב. ספר טוב טומן בחובו זמן איכות משותף, הנאה, לימוד ועניין. נשמע לא רע, הא?

אז הנה כמה ספרים שאני מ-מ-ש ממליץ עליהם לילדים:

  1. חיות בתלת מימד, גן החיות התנ"כי

כבר סיפרתי בעבר כמה רותם ואני אוהבים את גן החיות התנ"כי, כך שמאד שמחתי לגלות שאותו גן חיות הוציא ספר חיות לילדים תלת-מימדי. כן כן, תלת-מימד – אני לא מדבר על משקפים מתוחכמים של IMax אלא על השיטה שהכרנו כשהיינו ילדים של משקפים עם עדשה אחת אדומה ואחת ירוקה. הספר מגיע עם המשקפים, בכל עמוד תמונה של חיה מגן החיות התנ"כי, עובדות מעוניינות עליה והיכן בתנ"ך היא מופיעה. כשרותם קיבל את הספר הוא קפץ עליו בהתלהבות כמוצא שלל רב, ומאז אנחנו מציצים בספר לפני השינה. לפעמים עם משקפים, לפעמים בלי ופשוט בהנאה מהמידע הרב שבספר, והמון בניית ציפיה והתרגשות לפעם הבאה שנבקר שוב בגן החיות ונראה את אותן חיות במציאות.

רותם עם משקפי תלת-מימד

ילד בתלת-מימד

 

2. הספר בלי תמונות, בי ג'יי נובק

כשרותם שמע שקניתי לו ספר בלי תמונות הוא נעץ בי מבט המום ופגוע. למה??? זעקו עיניו. תמונות מאז ומתמיד האלמנט לפיו נבחרים הספרים – אם אין תמונות (והרבה) זה לא מעניין אותו. אבל אני לא חששתי לרגע בגלל שראיתי את הסרטון בו בי ג'יי נובק מקריא מהספר לקהל ילדים שנקרע מצחוק. ואכן הספר לא הכזיב. מהקריאה הראשונה הוא הפך ללהיט, גורם לג'ינג'ית לרוץ במעלה המדרגות להבין למה רותם נחנק, ולגלות שהוא נחנק מצחוק. מאז רותם למד את הספר בעל-פה ומקריא יחד איתי, אהובים עליו בייחוד קטעים כמו "יש לי חבר היפופוטם שקוראים לו תוח-תוח-תחת", או "יש לי פה כמו אבטיח ואני אוהב לזלול נמלים מהשטיח". אנשים, תעשו טובה לעצמכם – תציצו בספר הזה, הוא קורע.

הספר בלי תמונות

כפולה פנימית בספר

 

3. הי מה קורה פה?, ברברה שולץ

אני אוהב לגלות דברים טובים במקרה, זה כיף. את הספר הזה קניתי בלי להכיר יותר מדי כי אהבתי את הציורים, ומאז הוא מספק ערבים של הנאה. הטקסט בו לא משנה, לרוב אני לא טורח לקרוא אותו. היופי בספר הוא הציורים והצחוקים שהם מעוררים. הרעיון פשוט: בכל צמד עמודים מתואר חלק באי אנדרלמוסיה שבו מטיילים גיבורינו, ובו עשרה דברים לא הגיוניים שצריך לזהות. הסצינות מורכבות ומטורפות, עמוסות בבעלי חיים ונופים, ולא קל למצוא את כל עשרת הדברים, אבל זה חלק גדול מהכיף. רותם ואני נהנינו לסרוק את הדפים ולחפש את הדברים הלא הגיוניים – מה שכבר לא ניתן לעשות כיום כשרותם מכיר את הכל בעל-פה… לא נורא, הספר עשה את שלו וסיפק שעות של הנאה.

הי מה קורה פה

הי, מה קורה פה

 

4. הגן של אונו, גריים בייס

ספר שהוא חוויה ויזואלית לילדים קטנים, חוויה מתמטית לילדים שגדלים, ומאחוריו מסר ירוק ואקולוגי – הצלחה בכל כך הרבה רמות. למרות שאני באופן אישי סולד מהתעסקות בנושאים "ירוקים" מתוך אופנה, הספר לא נופל למלכודת של קלישאות. הוא פשוט מתאר מה קורה כשכורתים צמחים ובונים במקומם ערים, ללא השארת ריאות ירוקות. ספוילר: לא כיף לבני אדם לגור במקום כזה. הספר מציג את התהליכים השונים בצורה מתמטית: העיר גדלה פי 2 בכל עמוד, מספר הצמחים (המומצאים בסיפור) ביער קטן למספר סדרתי יורד בריבוע (10 בריבוע, 9 בריבוע, 8 בריבוע, וכן הלאה), מספר החיות (המומצאות גם הן) יורד מעריכית ב-1 בכל עמוד, מספר האנשים שרואים בכל תמונה הוא המספר הראשוני הבא בסידרה… וכל החיות, הצמחים והאנשים האלו מופיעים בציורים כובשים. במהלך הספר חלה תפנית בגישה של בני האדם לטבע, וסופו הוא כפולת עמודים שנפתחת לתמונה ענקית של יער, בעלי חיים ובני אדם שחיים ביחד. נאיבי כמובן, קשה לי לדמיין שבני אדם ירצו לגור יחד עם בעלי החיים הנראים כמו תנינים בספר, אבל נאיביות מהסוג שאני לא מתנגד לה כל עוד מדובר בגילאים צעירים. כבוד לטבע חשוב לבנות מגיל קטן. הספר מומלץ רבות על ידי הביקורות.

הגן של אונו

הגן של אונו

 

הבטחתי לתת כדוגמא ספר אחד שממש לא מומלץ, ואני מתנצל מראש בפני דב אלבוים על הכנסת ספריו כדוגמא הרעה:

1. האריה הרעמתן והג'ירפה גם, דב אלבוים

דב אלבוים הוא סופר ספרי מבוגרים ועיתונאי, לא סופר ילדים. הנה, אמרתי את זה. בחרתי בספר הזה כדוגמא אבל שני ספריו (גם "זאביק התמנון והסוסון אפרים") נוראים בעיני באותה מידה. אם תחפשו עליהם ברשת תמצאו הרבה שבח והלל, בייחוד על המסרים החינוכיים של הספרים והשפה העשירה שלהם. אני מסכים – השפה עשירה מאד ואולי היתה מתאימה לכתיבת פרוזה או מאמר בעיתון, אבל היא לא מסתדרת לי בתוך ספר הילדים. המשפטים ארוכים מאד, אין קצב, החריזה איומה, והטקסט די טרחני. הספר מספר על אריה שהולך להסתפר ועושים לו קרחת, והחברה שלו הג'ירפה לועגת לו עד שהיא חווה על בשרה לעג דומה מאחרים ומבינה שטעתה. עד פה רעיון קלאסי שעובד תמיד בספרי ילדים.
חלק מהסצנות בספר מרגישות מאולצות. האריה ממתין בתור במספרה בזמן שהקיפוד מקבל תספורת של הורדת שני קוצים ולכלב עושים גלאח של מוהיקן. למה? הג'ירפה, אחרי שצוחקת עליו, הולכת לים ושם נרדמת בשמש. כשהיא קמה היא אדומה כולה ולכן צוחקים עליה. זה מה שמטריד אותה – שהיא אדומה. שום התייחסות לעובדה שנשרפה ברמה של כוויות דרגה שניה. ואז כשהיא באה לספר לאריה באמצע הלילה על התובנות שלה, מופיעה דמות הלביאה שהיא אשה קנאית, רטנונית, שעומדת בצד ומוודאת שהאריה לא יראה יותר מדי חיבה לג'ירפה. וזה ספר לילדים.
אבל הכל היה נסלח לולא השפה והמקצב הכבדים כל-כך… לכן בכל פעם שרותם מבקש את אחד מהספרים אני לעולם לא מקריא אותם אלא מתאר את מה שרואים שם. יותר נעים לאזניים.

האריה הרעמתן והג׳ירפה גם

האריה הרעמתן והג׳ירפה גם