ר-ו-ת-ם

הורותילד מתקתק במחשב
רשומה רגילה

ב-14 ליולי 2010 נכנס לעולם יצור קטנטן, מקומט, בקושי רואה / שומע / מבין מה קורה סביבו, יודע רק לבכות, לישון, לאכול ולחרבן. זהו.

17 שנה לאחר מכן הוא יערוך ניסויים בפיזיקה עם חבריו מהתיכון. אדם בוגר כמעט לגמרי, עם שאיפות, חלומות, תשוקות, אהבות וגם אכזבות פה ושם.

מה שקורה באמצע בין שתי הנקודות באלו הוא בעיני פלא מוחלט. לא משנה שעשרות מליארדי בני אדם כבר עשו את זה – זה פאקינג מטורף, מטמורפוזה בלתי נפסקת של מבנה גוף, חשיבה, בניית יכולות ומיומנויות. כמו זקיף במערת נטיפים המתחיל מטיפה הנוחתת על הרצפה ומסתיים בטירה מן האגדות.

אחד החלקים המרתקים אותי במיוחד בתהליך הזה הוא תהליך התקשורת בין רותם לבין העולם שסביבו.

כשרותם נולד, הקולות שיצאו מגרונו היו המיות לא ברורות. תוך חודשיים-שלושה הן התעצבו והפכו להברות. הקפיצה הבאה היתה הדיבור – ומדובר פה על מדרגה רצינית. לא אשכח את היום בו הגעתי הביתה מהעבודה, והג׳ינג׳ית אמרה לי: ״בוא תראה משהו״. היא שמה כוס מים על השולחן בסלון, העמידה את רותם לידה, ואז שאלה אותו ״מה זה?״. הוא הביט אלי, אחרי כן בכוס, ואז חייך ואמר ״מים״. מא-ים.

אני הרגשתי כאילו הכלבה שלי פתאום היתה מתחילה לדבר ולומר לי ״יוצאים?״. רותם עבורי היה עולם של תקשורת לא מילולית, ככה הכרתי אותו, כך שלא ציפיתי כלל לקול שיצא מהפה המתוק הזה ויכיל משמעות אמיתית. זה היה רגע של הארה ואושר גדול מאד.

לאט לאט הצטרפו עוד מילים. בתחילת גיל שנתיים היה באמתחתו כבר אוצר של כ-30 מילים, בתחילת 3 היו כמה עשרות, וכיום (אוטוטו בן 4) כמה מאות. היכולת לקיים שיחות גדלה והעמיקה, ועם זה היכולת לתקשר מחשבות, תחושות.

ופתאום היום – קפיצה חדשה. עוד אחת שצפוייה, מוכנים לקראתה, אבל נדהמים כשהיא קורית. בדרכי הביתה מהעבודה קיבלתי בוואטסאפ מהג׳ינג׳ית את התמונה הבאה:

 

כותב את שמו

 

עוד טיפוס בסולם האבולוציוני. כתיבה. לא משנה כמה  אני יודע שהוא נבון וגדול ומסוגל – לראות את הילד שלי ניצב בגאווה ואוחז נייר עליו ידיו הקטנות רשמו טקסט המורכב מאותיות – זה לא נתפס בעיניי. אני יכול לבהות בתמונה הזו שעות, ואולי אבהה בה אחרי הפוסט, עד שהמוח שלי יתפוס את מה שהעיניים רואות.

פאקינג כותב.

אלו גם הטרגדיה והמזל של הילד הבכור. מצד אחד כל דבר שהוא עושה גורם מצד אחד להתקפי חרדה אצל ההורים, מבצעים עליו ניסויים וטעויות ללא הרף. אך מצד שני כל דבר שהוא עושה מרגיש כזה פאקינג מיוחד וכזה פאקינג מדהים, וזוכה לפוסט שלם משל עצמו עם המילה ״פאקינג״ לפחות חמש פאקינג פעמים. שש.

פאקינג תענוג.

שבע.