מאיטליה לשווייץ ב-11 שעות

בדרכיםtrain in india
רשומה רגילה

הקטע הבא נכתב במהלך טיול משפחתי באוגוסט באיטליה ובשווייץ. התכנון היה לטייל בצפון איטליה, לקחת רכבת מאיטליה לשווייץ, לטייל בשווייץ – ואז לטוס חזרה. הכל פעל בסופו של דבר לפי התוכנית – כמעט. חשוב לי לציין שהכרטיסים לרכבת נרכשו באינטרנט חודשים מראש. הכל היה מוכן, ואז זה קרה:


לפני הנסיעה

ב-17:00 אחרי הצהריים הגענו לתחנת הרכבת במילאנו. מיהרנו להספיק לרכבת של 17:23 לנסיעה של 4 שעות לז’נבה. בתיקים כבר היו משחקים וחוברת צביעה מוכנים לנסיעה הארוכה. יהיה ארוך אבל זמן טוב לנוח. הכרטיסים נקנו מזמן וכסאות מסומנים חיכו לנו. החזרנו כבר את הרכב השכור לחברת ההשכרה, והתניידנו לאט רגלית לכיוון שער התחנה כשאנחנו נושאים שתי מזוודות, שני כסאות בטיחות, 5 תיקי גב ושתי שקיות נייר עם חפצים.

כשהגענו הסתכלנו על לוח הנסיעות בתחנה. ליד הנסיעה שלנו הופיעה המילה “cancellar” (מבוטל). המסע החל.

ברכבת: איטליה

רצתי פנימה והשאר חיכו ליד ערימת הציוד הגדולה. בתחנה חיפשתי מודיעין רכבות – דבר שלא הופיע בשום שלט. בסוף מצאתי משרד שנראה כמו שייך לחברת הרכבות. בתוכו חיכה המון אדם זועם צובא על הדלפקים, מה שהבהיר שזה אכן המקום. השתחלתי לסוף התור לשירות לקוחות, ובינתיים גיליתי נוסעים נוספים לז’נבה שלא מבינים מה קרה ומה הולך פה, חלקם מעלים שמועות שמזג אוויר גרם לבעיה. טסתי מיד בחזרה לשאר המשפחה וביחד העמסנו עלינו את הציוד ורצנו למשרד. בדרך הג׳ינג׳ית החליקה על שלולית מים עם כל הציוד שעליה ובמזל לא שברה כלום. ציוד, כמובן. וגם עצמות.

כשהגענו למשרד חזרתי למקומי בתור וחיכיתי. כשהגעתי לפקיד שירות הלקוחות הראיתי לו את כרטיסי הנסיעה. “איך מגיעים?” שאלתי את הפקיד שנראה עצבני ומתוח לאחר וויכוחים רבים עם לקוחות. הוא הפנה את ראשו ממני וצעק לחלל האוויר: “כל מי שלז’נבה יש רכבת שיוצאת ב-17:29 מקומה שניה!”. “מה? איפה?” שאלתי, והפקיד צעק לעברי כמו סבלתי מבעיית שמיעה: “קומה שניה ב-17:29”!

השעה היתה 17:19.

חטפנו את כל החפצים שלנו ורצנו לקומה שניה, שם מסתבר היו כל רציפי הרכבות. הלוח הדיגיטלי לא הראה שום ז’נבה, והנסיעה היחידה ב-17:29 היתה לדומודוסולה, עיר באיטליה, ברציף 3.

רצנו לרציף 3 ואני הלכתי לבוטקה מודיעין שניצב בתחילתו. ב-17:29 הגיע תורי, אז שאלתי היכן הרכבת לז’נבה. “ברציף 3” ענה הפקיד. רצתי מהר לג׳ינג׳ית והילדים שכבר החלו לגרור את הדברים לרכבת שעמדה בתחנה. פתאום שמעתי קריאות: “מיסטר! מיסטר!”. הסתובבתי וראה אדם רודף אחרי עם כרטיסי הרכבת שנפלו מהכיס שלי בידו. “גראציאס!” קראתי במבוכה. המשכנו לגרור הכל לרכבת ונכנסנו פנימה.

הרכבת היתה דחוסה מקצה לקצה, ונאלצנו להשאר בכניסה לקרון. העמסנו את הכסאות כמגדל ודחפנו את הג׳ינג׳ית ביניהם, את הילדים דחפנו בין המזוודות ואני הצטמצתי כמיטב יכולתי בזמן שעוד נוסעים נדחסו. יצאנו לדרך. התחושה הכללית היתה שאין לנו מושג מה מחכה לנו ואיפה נישן הלילה.

יואב | במבה ביסלי כיצד דוחסים ג׳ינג׳ית

כעבור כשעה של נסיעה ירדו מספיק אנשים מהרכבת ונמצאו לנו מקומות ישיבה.

ב-18:50 הגיעה הרכבת לתחנה בעיירה בשם Arona ונעצרה. כעבור חמש דקות עדיין היתה בעצירה וחמש דקות אחר כך התחלנו לנסות להבין מה קורה פה. דיבורים נלהבים באיטלקית מכל עבר, אנשים מתעצבנים – אבל מילה באנגלית לא נאמרה. הדלתות נפתחו ואנשים החלו לנהור החוצה, והג׳ינג׳ית יצאה לבדוק מה קורה. מהר מאד היא התיידדה עם מספר נוסעים שידעו אנגלית ואיטלקית, ביניהם משפחה אוסטרלית ממוצא הודי שגרים כמה שנים בז’נבה וביקרו משפחה באיטליה. היתה הסכמה בין הנוסעים – אין לנו מושג מה קורה פה. הכרטיסן אמר שלא ניתן להמשיך בגלל תקלה בדרך, מנהל התחנה אמר שמגיעים אוטובוסים להסיע נוסעים לדומודוסולה ואחרי זה שהנוסעים יסתדרו בעצמם.

החקירות של הג׳ינג׳ית גילו בינתיים שברציף לידנו עומדת רכבת לז’נבה שמחכה מ-12:30 בצהריים. הבנו שהעניין חמור מכפי ששיערנו.

לאחר התייעצויות פנימיות בין רבים מהנוסעים לז’נבה האם לצאת מהרכבת או לא, אם לחפש אוטובוסים או לא, נלקחה ההחלטה לנסות לעלות על אוטובוס, ויצאנו בריצה לעבר היציאה מהתחנה. אחרי 400 מטר עם המזוודות, תיקים וכסאות, הגענו להמון אדם עצבני ודחוס בכניסה לתחנה, בזמן שגשם יורד מחוצה לה. המוני אנשים צבאו על אוטובוס שעמד בחוץ, צורחים ודוחפים ומנסים להדחק לתוכו. בינתיים הסדרנים ניסו לשכנע את הנוסעים שיש עוד אוטובוסים לדומודוסולה בדרך או שאין בכלל או שיש ואנחנו בכלל צריכים לשלם על ה”תענוג”, תלוי את איזה סדרן שואלים. מפלס העצבים החל לעלות.

יואב | במבה ביסלי המלחמה על האוטובוס

כעבור כשעה הגיעו שני שוטרים בנסיון לעשות סדר בהמון הזועם והוסיפו בלבול למדורה, עומדים בנקודה אחת ומספרים שעוד מעט מתקנים את הרכבת, וכאשר מאה מטר מהם עומד סדרן ואומר שאין רכבת ושיגיעו אוטובוסים.

הלכתי לסדרן. “מה אני אמור לעשות עם שלושה ילדים קטנים? איך אני מגיע לז’נבה?”, שאלתי.

הסדרן משך בכתפיו. “לא יודע”, הוא ענה.

“מה זאת אומרת, אתם אחראים לכך שנגיע לז’נבה, קנינו מכם כרטיסים!” קראתי אליו בתיסכול.

הסדרן נראה לא מוטרד. “קניתם מחברה אחרת, זה לא אנחנו”, הוא ענה.

המשכנו לתשאל מטיילים לז’נבה ופגשנו עוד בחור נחמד, שכינינו מאותו רגע “הבחור בחולצה הכתומה”, איטלקי בדרכו לז’נבה, שתרגם לנו באדיבות כל דבר שנאמר. אחרי יותר משעה של בלגאן יצא ממנו האיטלקי החוצה והוא החל לצעוק על הסדרן באיטלקית צרור של משפטים שנשמע גס מאד וקשור במובן מסויים לאמו של הסדרן. “הם רק אומרים פה בולשיט!” הוא קרא אלי “אף אחד לא יודע כלום והם סתם אומרים דברים לא קשורים!”.

הבלבול היה גדול במיוחד אצל תיירים שאינם דוברי איטלקית (כמונו) שהסתובבו הלוך ושוב בין הרכבת לכניסה עם מזוודות בידיים שואלים כל אדם שהם פוגשים “מה קורה? יש אוטובוסים? יש רכבת? מישהו יודע משהו?”.

עומר ונטע כל הזמן הזה רקדו במסדרון והסתובבו במעגלים ושימשו כמהמורות האטה יעילות למדי לכל הנוסעים המבולבלים שהתנגשו בהם, לעליצות הקטנים. רותם לעומת זאת מלמל לעצמו כל הזמן “מה נעשה מה נעשה” כשהוא בוהה בבלאגן שמתרחש מול פניו. הסברנו לו שהכל יהיה בסדר, השאלה היחידה היא איך ומתי.

כעבור עוד כשעה החלה לנוע שמועה מכיוון המשפחה ההודית-אוסטרלית-שוויצרית – הרכבת הולכת להמשיך נסיעה לז’נבה, חייבים לחזור אליה מהר. תפסנו את המטלטלים והחלנו לרוץ חזרה, אבל נעצרנו רגע לפני המדרגות שמוליכות לרציפים. על איזו רכבת מדובר? זאת שלנו או זאת שמחכה מהצהריים?

אחרי תשאולים אינטנסיביים של כמה דקות הוחלט לעלות לרכבת הוותיקה. רצנו אליה ונדחסנו לתוכה, ערים למבטי “מה עכשיו?” המיואשים שנעצו בנו שוכני הקרון למודי הצרות. את הכסאות העמדנו במעבר, את המזוודות דחסנו בפינות, את רותם קיפלנו לאחד המרווחים מתחת למושבים, את נטע השכבנו בראש ערימת המזוודות ואת עומר עלי כשאני יושב על הרצפה, וחיכינו.

יואב | במבה ביסלי ישנים בכל מצב

הודעה במספר שפות שנשמעה במערכת הכריזה של הרכבת הבהירה מה הולך לקרות – בשפה האיטלקית נאמר שהרכבת מגיעה לז’נבה ובשפה הצרפתית נאמר שהרכבת מגיעה רק עד דומודוסולה ומשם צריך להחליף רכבת. מה שהובהר מכך הוא שאין לאף אחד מושג מה הולך לקרות, כולל לנהג הקטר. רכבת איטליה במלוא תפארתה.
בשעה 21:17, שעתיים וחצי אחרי שנעצרנו בתחנה, הרכבת יצאה לדרך. לאן? אלוהים יודע, והוא בטוח לא איטלקי.

בשעה 22:38 עצרה הרכבת בדומודוסולה הנחשקת. עד אז הודעות הכריזה התכופות באיטלקית לימדו אותנו שאין טעם לנסות להקשיב להם. לא בגלל השפה אלא בגלל שלדוברים לא היה ממש מושג מה הולך לקרות אחר כך. עומר כבר ישן עלי, נטע ישנה על המזוודות כשהיא נשענת על הג׳ינג׳ית, ורותם ישן בתנוחות עובר מתחת למושב.
ניסינו להעיר את הילדים, אולם עומר ונטע המשיכו לישון בכל מצב. רותם התעורר מטושטש ומתוסכל, עם פרצוף “תנו לישון”. ירדנו מהר מהרכבת עם הילדים בידיים וראינו את כל הנוסעים רצים לרכבת ברציף סמוך. “לשם!” קראו חלק מהנוסעים שכבר הכרנו, ואנחנו נכנסנו לתוכה במהירות ללא ידיעה לאן היא תביא אותנו. בנוהל כבר העפנו את המזוודות והכסאות לכל עבר, ואז קרסנו בפינת הקרון, מחפשים מקום שיאפשר לילדים לישון. מערכת הכריזה הודיעה שהרכבת מגיעה למקום שאינו ז’נבה, והתחלנו לתשאל בנוהל את שאר הנוסעים מה ידוע להם. לאף אחד לא היה מושג מה מצופה לקרות בהמשך. אט-אט בנינו מהשמועות המתרוצצות הבנה שהרכבת הזו מגיעה ל-Brig שבשווייץ, ומשם אנחנו צריכים להחליף רכבת.

ברכבת: שווייץ

בשעה 23:42 עצרה הרכבת בתחנת Brig בשווייץ. התחנה שקיבלה את פנינו היתה נקיה, וסדרנים לבושי מדים מצוחצחים הסתובבו בין הנוסעים, מנסים לעשות סדר. מיד הבנו שמחכה לנו רכבת המשך ברציף אחר, וניסינו לצאת לדרך, אולם הפעם הרציף היה מרוחק, ומצאנו את עצמנו מסתבכים עם שני ילדים ישנים, רותם מטושטש, שתי מזוודות, שתי כסאות ושקיות. נוסעים חולפים שראו את הקושי שלנו אספו את המטלטלים, ומהר מאד מצאנו את עצמנו רצים במדרגות ובמנהרה מחברת כשסביבנו אנשים שאוחזים בכסאות, מזוודות ושקיות. לא חלף זמן רב ועדר הנוסעים הגיע לרכבת. השלכנו לתוכה את כל הכבודה כשאנחנו מודים נרגשות לכל הנשמות הטובות באיטלקית, גרמנית ואנגלית ונכנסנו לקרון.

הפעם לרווחתנו הרכבת היתה חצי ריקה, מכילה רק את שרידי הנוסעים שעמדו במסע המפרך לז’נבה. גררנו את הכבודה לכסאות פנויים שמצאנו, וגילינו לשמחתנו את הבחור בחולצה הכתומה יושב בקרון. הוא שמח לראות אותנו וסיפר שחשש שנתקענו שם הרחק בהמתנה לאוטובוס שלא מגיע ושלא עלינו על הרכבת. בינתיים נשמעה הודעה בגרמנית במערכת הכריזה של הרכבת. נוסע תרגם את ההודעה לאיטלקית, הבחור בחולצה הכתומה תרגם לנו לאנגלית והבנו שהרכבת הזאת מגיעה רק עד לוזאן, ומשם תהיה הסעה. הבחור בחולצה הכתומה נרגע למשמע ההודעה וסיפר לי שכבר קרה לו בעבר שבגלל בעיות ברכבת הוא הגיע ללוזאן ונסע בהסעה – ושזה יהיה בסדר. בשווייץ זה מסודר, האוטובוס גדול ומרווח ולא קקמאייקה.

התרווחנו במקומות וכעבור כ-20 דקות יצאה הרכבת לדרך. בינתיים אחד הסדרנים מהרציף עבר בין הקרונות ודיבר בגרמנית עם הנוסעים השונים. הוא ניסה להרגיע את כל מי שהותש מהבלגאן הארוך הזה, ונראה שהוא בעיקר מקשיב.

בשעה 01:55 עצרה התחנה בלוזאן. הורדנו את כל המטלטלים מהרכבת וגילינו שחסרה שקית אחת. עליתי עם רותם בחזרה לרכבת הריקה וביחד עברהו על פני הקרונות בהם היינו, בודקים מתחת למושבים ובמקום אכסון התיקים מעל המושבים, אולם האבידה לא נמצאה. ניסינו להזכר מה היה באותה שקית והגענו למסקנה שאיבדנו את הבוסטר של רותם ושתי מתנות שקנינו לו.

כשסיימנו את החיפושים גילינו שרוב הנוסעים כבר עזבו את הרציף ונשארנו יחסית לבד. “רק שלא נפספס את ההסעה” קראה הג׳ינג׳ית, וניסינו להתחיל להתקדם לכיוון אליו הורו הסדרנים. אבל הפעם לא היה איש לעזור לנו, ובלית ברירה הערנו את עומר ואת נטע בשביל שהידיים שלנו יתפנו להעמסת הכבודה. נטע החלה לבכות מעייפות, ועומר היה מטושטש אך החל לבכות כשאני פגעתי בטעות בראשו עם כסא תינוק תוך כדי ריצה. המשכנו לרוץ לכיוון ההסעה כששני ילדים בוכים מדדים אחרינו עד שהגענו לרציף האוטובוסים.

כל הנוסעים חיכו שם עדיין, והסדרן מהרכבת הסתובב ביניהם מסביר לכל מי ששואל מה קורה. נעמדנו לידם ולקחנו את הקטנים בידיים לנחם אותם. נטע נרגעה ואז אמרה לג׳ינג׳ית: “יש לי פיפי”.

הג׳ינג׳ית החלה לרוץ איתה מחפשת שירותים. כל השירותים אליהם הפנו השלטים היו סגורים בגלל השעה המאוחרת. לאחר ריצה למספר מקומות היא הבינה שאין מה לעשות, וחייבים לשחרר את הלחץ של הילדה גם במחיר קנס שווייצרי – ובמקום צדדי ככל האפשר הן עצרו שנטע תעשה את הפיפי שלה.

אף אחד לא ראה זאת. אולי אלוהים הוא בעצם שווייצרי.

כעבור מספר דקות של המתנה ברציף הגיע האוטובוס – גדול וחדיש כמו שהובטח – ועלינו עליו. העמסתי את המזוודות והכסאות לאיזור האיכסון בבטן האוטובוס ואז התיישבנו כולנו במושבים הנוחים. מהר מאד האוטובוס יצא לדרך.

כשהתקרבנו ליעדנו נכנסתי לאתר הזמנת מוניות בשווייץ והזמנתי מונית עבור כולנו שתביא אותנו למלון. תעלה כמה שתעלה, צריכים לישון.

ב-03:26 הגענו סוף-סוף לז’נבה. הורדנו את כל המשפחה והכבודה מהאוטובוס וניסינו להבין מה הלאה. הסדרן שליווה אותנו מבריג ניהל את התהליך בגרמנית ובצרפתית לסירוגין, והבנו שהוא נותן שוברים למוניות לנוסעים שעמדו איתנו. אמרתי לו מה יעדנו וכמה אנשים אנחנו, וקיבלתי בתמורה שובר מודפס עם הרבה מילים בצרפתית. הכל נעשה מהר וביעילות.

יואב | במבה ביסלי ביעד עם הכבודה

לאחר זמן לא רב של המתנה הגיעה המונית שהזמנו והראינו לנהג את השובר. הוא גרד את ראשו ונראה שאינו מבין על מה מדובר. העוזר של הסדרן הגיע וקשקש קצת עם הנהג בצרפתית, ואז הנהג התקשר לסדרן המוניות, קיבל אישור ובחיוך רחב פתח לנו את הדלתות שניכנס.

ב-4 בבוקר הגענו סוף סוף למלון, שמחים על סוף המסלול. הנהג הסביר לנו שהכל משולם על ידי השובר שבידנו, ונסע לדרכו.

הגענו לכניסה – וגילינו שהיא נעולה. באינטרקום לידה לחצנו על הכפתור של המלון וחיכינו. כלום.

מה עכשיו?

הסתכלתי על האינטרקום וראיתי באותיות קטנות מספר טלפון לחירום. תוך מספר דקות קניתי לטלפון שלי 20 דקות שיחה מקומית, ואז התקשרתי למספר החירום.

קול עייף ענה לי בצרפתית. הסברתי לו את המצב והאדם בצד השני פתח את הדלת ונכנסנו.

תוך מספר דקות סיימנו את הצ’ק-אין, הגענו לחדר, השכבנו את הקטנים ונפלנו למיטות כמו שאנחנו.

הגענו.