כפתורים במימד הרביעי

הומורתינוק בוכה
רשומה רגילה

כבר כמה שנים שאני מתעניין מאד בתחום חוויית המשתמש. למי שלא מכיר, זה תחום החוקר את החווייה שלנו בשימושים שונים – בין אם במוצרים פיזיים (כמו נהיגה במכונית, שימוש בטוסטר, הכנת גלידה ביתית) ובין אם בדיגיטלים (וכאן הכוונה לרוב לממשקים של אפליקציות). התחום מעניין אותי כי הוא משלב שני תחומים אהובים עלי שלא ידעתי בעבר איך לגשר ביניהם – עיצוב ופסיכולוגיה. שניהם מרתקים אותי מאד, והשילוב שלהם מוליד משהו חדש ומספק מאד.

אה, ואני אוהב להתלונן על דברים, מה שרק משפר את ההנאה מהתחום.

לאחרונה מצאתי את עצמי תוהה לגבי חוויית שימוש מסויימת במהלך הטיפול בתאומים. היא מבלבלת אותי וגורמת לי לתהות מדוע זה כך. מדובר על הבגדים.

לילה. בכי קורע לב וטלטול מצד הג׳ינג׳ית מעיר אותי לעולם עירני ופעיל יותר מדי, בייחוד יחסית ל-2 בלילה. הג׳ינג׳ית על המיטה, מאכילה את עומר, ונטע לידה בוכה ומסתכלת עליהם בקנאה (או איזשהו אב קדמון של קנאה, התחושה שקיימת אצלנו לפני שאנחנו תופסים שכלית קנאה מהי). ״תרגיע אותה קצת״, מבקשת הג׳ינג׳ית, ואני כחייל טוב קופץ לפעולה. שעתיים שינה בלבד מאחורי, עיניי מטושטשות, הראש הלום שינה ומנסה לגשר על הפער בין עולם החלום האלסטי למציאות הקשיחה, אך אני מזהה חיתול נפוח ומחליט להחליף אותו.

אין בעיה. משיכה מהירה של הבדים וכל הכפתורים נפתחים. חיתול יורד, ניגוב חטוף, חיתול חדש עוטף, משחה נמרחת, חיתול נאטם, בגד… בגד…

על מה לעזאזל אני מסתכל פה?

לרוב בגדי התינוקות יש מבנה קבוע יחסית של שלושה כפתורים שנסגרים בחלק התחתון של האוברול ומכנסיים שמתלבשות מעליהם. זה מוכר, ידוע, ואני מצפה לכך. אבל פה יש כפתורים… בצד. בחשכת הלילה אני מגשש להבין איפה הם מתחילים ואיפה נגמרים, בזמן שנטע מתחילה לזוע באי נוחות. צריך למהר או שהיא תחזור לבכות ולא אוכל להרים אותה עד שאסיים להלביש את הבגד המקולל הזה. כנראה שזה מהבגדים שנסגרים מהצד – אין בעיה, אני יכול להתמודד עם זה. ידיי נעות בזריזות לנקודה בה זוהו הכפתורים ואני מתחיל לסגור אותם. מהר מאד אני מגלה שחתיכת בד ארוכה משתלשלת מתוך הבגד, מידלדלת כמו השכל העייף שלי.

מה, לכל השדים והרוחות, זו המגיה השחורה הזאת? איך פיסת הבד הזאת הגיעה לכאן ומה מחוז חפצה?

אני פותח את הבגד שוב ונטע מתחילה לבכות. מבין אותה, גם אני מרגיש עכשיו די זיפת. אני מזיז את הבד שבפנים מצד לצד, מאמץ את עיניי ומנסה להבין לאן לחבר אותו. ואז אצבע מגששת מוצאת חתיכת כפתור עמוק במעמקי הבד. אה-הא! זה בגד שעוטף את התינוקת גם מבפנים ונסגר מתחת לשכבה החיצונית! איזה יופי! אבל למה, למה למען השם??

נטע בינתיים מתחילה להתפתל בידיים שלי, מה שגורם לרגל ימין להשתחרר מהשרוול, והיא מתחילה להסתבך עם הבד החופשי. אני מנסה להחזיר אותה, אבל עכשיו הרגליים של נטע כבר בועטות לכל עבר וקולה משמיע יבבות-חירום עולות ויורדות. אני מצליח בסופו של דבר לתפוס את הרגל ולדחוף למקום, רק בשביל לגלות שגם החלק התחתון של הלבוש כפול, ודחפתי את הרגל לחרך פנימי נסתר שכנראה נועד להחביא נשק בתקופת הפלמ״ח. לעזאזל, מי עיצב את זה, אֶשֶׁר?

הסירנה שבוקעת מגרונה של נטע מפלחת את ערפילי השינה האחרונים שהתנמנמו במוחי, ואני מתנער כששאלה אחת ממלאת את ישותי: למה? למה אני נאבק בזה? למה אני צריך כל-כך את בגדי המלכות האלה ונאבק איתם לא משנה המחיר?

הידיים שלי מעיפות מנטע את הבגד בעל ארבעת המימדים לכל הרוחות, והוא קורס לתוך עצמו לסינגולריות בפינת החדר. אני מכסה את נטע בשמיכה ומזנק לארון, שם יושב מחכה בגד פשוט, בגד כדרך הטבע, כמו שאלוהים התכוון שבגדי תינוקות יהיו תפורים. שלושה כפתורים בין הרגלים, מכנסים נפרדות, וזהו. לא מאתגר הורה מותש ומטושטש.

אני משתרע בחזרה במיטה באנחת רווחה, ועוצם עיניי. בין הנסיונות להחזיר את נשימתי עולה בראשי תמונה. בחור צעיר עם דף נייר, עיפרון ומחק. הוא סיים את בצלאל לא מזמן ורוצה להשפיע על העולם, לעשות דברים מגניבים, מיוחדים. מולו על הניר משורטטים דגמים שונים ומשונים של בגדי תינוקות, והבחור משרטט ומוחק במרץ, חדוות היצירה אוחזת בו ולא מרפה, והוא חש שהוא הולך לצאת איתה מהקופסא. מה זה לצאת? הוא כבר לא יראה את הקופסא מרוב שהוא יצא לתור את המרחבים הלא מתויירים של היצירה האנושית. לא עוד דגמים סתמיים, לא עוד חיתוכים בסיסיים – אמנות! הוא מחייך לעצמו וחש את שטף הדופמין מציף את מוחו כשהיצירה מושלמת. הו, זו תהיה המונה-ליזה שלו! בד שעוטף את התינוק מכל הכיוונים, רגליות שמשתלבות עם הגב בלולאה שעוטפת את הבטנית, וקשירה אסימטרית שמהדקת יחדיו את השרוולים לחלקו התחתון של הבד העוטף את הצוואר. מרהיב!

ובתמונה אני רואה את הידיים שלי נשלחות אל הבחור ותופסות את צווארו. הוא מנסה להתחמק אבל מאוחר מדי, ואני חונק אותו באצבעות המתהדקות על קנה הנשימה שלו. פשטני, אני יודע, ואפילו בנאלי. אבל חוויית שימוש סוף הדרך.