״אחרי החגים״ הגיע

הומורילד קופץ בהתלהבות
רשומה רגילה

בשעות הבוקר המוקדמות החל הלילה לפנות את מקומו בעצלתיים לקרני האור הראשונות. השמש הפציעה במזרח וקרניה נחו על המבנים ההרוסים, משחקות באור וצל בין החלונות השבורים, החורים הפעורים בקירות ושרידי הגגות המטים לנפול. דממה מוזרה עמדה באוויר, דממה לא מוכרת ומדאיגה. מתוך מחבואיהם הדליקו ההורים טרנזיסטורים שהוחבאו בסליקים מיוחדים באדמה, ושמעו את מה שציפו לו זמן כה רב. הודעה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב בכל תחנה:

״אחרי החגים הגיע.״

הורים ששרדו החלו לצאת מבינות להריסות, גוררים רגלים בכבדות, חולצותיהם ממורטטות ומעוטרות במחיות בננה, ביסקויטים מעוכים וריבת תות. צחנה עזה של חיתולים מעופשים עלתה באוויר הסטטי. רוח לא נשבה, אך למרות הסירחון השורדים חייכו. חיוכים עייפים וממאנים להאמין. האמנם זה נגמר? האמנם זה מאחורינו? פה ושם התנהלו שיחות בין ניצולים שנתקלו אחד בשני, מבררים בחשש מי הצליח לעבור את התקופה הנוראה ומי לא. גרונות צרודים מצעקות לחשו את סיפורי האימה שלהם. מכל עבר נשמעו קולות מהוסים חוזרים על המשפט הלא יאומן.

״אחרי החגים הגיע.״

השמועה שהפרישמנים לא עמדו בכך עשתה לה כנפיים, ומהר מאד התקבץ קהל ליד ביתם, מביט בעצב מהול בסקרנות על האמבולנס המחכה בחוץ. הפרמדיקים נבלעו בבית ולאחר דקה או שתיים יצאו ממנו גוררים שתי אלונקות כשעליהן זוג זקנים בחצי הכרה. מבט בוחן יותר גילה שהזוג דווקא צעיר למדי, אבל ניכר שזיקנה קפצה עליו מוקדם מהרגיל. הם שכבו ממלמלים משפטים המורכבים ממילים חסרות קשר אחת לשניה, כאשר הגבר צרח לפתע ״אבל אם יבוא קיץ אתה תימס, אולף יא דביל!״. הוא הוסה בעדינות על ידי פרמדיק שלחש לו ״כן כן, הילדים לא מבינים, זה בסדר, אנחנו מבינים״. ארבעה זאטוטים בגילאי שנתיים עד 6 קיפצו סביב האלונקות אוחזים בבלונים, פניהם מרוחים בשוקולד וריבה, והם צורחים לאזני החולים ״אבא, בוא נלך עוד פעם לדיסני על הקרח״ ו״אמא, אני רוצה גם עוגיות כמו של ליהי!!!!״. כולם נבלעו בתוך אחד האמבולנסים, ובעת שהוא התרחק ניתן היה לשמוע את קולות המיכשור הרפואי מתנפץ תחת ידי הילדים. חבל על הפרישמנים שהם לא פה, כי סוף סוף –

אחרי החגים הגיע.

אינסטלטורים, נגרים ועוד אנשי שירותים שונים, הסתובבו מבוהלים ברחוב, הניידים שלהם מצלצלים ללא הרף. ״אני יודע שעכשיו זה אחרי החגים!״, צרח אחד לתוך המכשיר שלו, ״ואני אבוא לסיים את התיקונים במרזב בקרוב, אני פשוט בחו״ל! בכפר בסין בלי קליטה טלפונית טובה אוי אני מאבד אותך״, ובמילים אליו ניתק את השיחה. בידו השניה הוא הוציא בד מכיסו ואיתו מחה את מצחו מזיעה בתנועה רועדת. אחר ישב על המדרכה ובכה ללא שליטה, פולט בין התייפחות להתייפחות ״איך אני אקיים את כל מה שהבטחתי? מה אני עושה?״. על הנייד שלו ששכב לצידו על המדרכה היתה הודעת SMS אחת מלווה באמוטיקון של גולגולת:

״אחרי החגים הגיע!!!״

עוד כמה חודשים זה יעבור. אחרי כל סיפורי הגבורה סביב שולחן בפאב, אחרי לילות של סיוטים בהם הניצולים יקומו בזעקות שבר, אחרי שהילדים יתרגלו שוב לגן ובית הספר בפעם המי יודע כמה מאז תחילת יולי, השגרה תחזור ותמלא את חיי האנשים. הם יחזרו להיות הורים השמחים לראות את ילדיהם כשהם חוזרים מהעבודה. השקיות השחורות מתחת לעיניים תוחלפנה בשקיות אפורות כהות המעידות על רעננות סטנדרטית של הורים. ואולי החגים אפילו יישכחו. אולי יתייחסו לתקופת החגים כמיתוס, כתקופה אפלה בהיסטוריה שלא ברור אם היתה או לא. מיתולוגיה הורית.

עד תשרי הבא. ואז החגים יחזרו.