אובדן הבושה

עבודהבושה
רשומה רגילה

השבוע הבאתי את נלה, הכלבה שלנו, לעבודה. זו פעם ראשונה שאני מביא אותה כשהמשרד מלא (בפעם הקודמת הבאתי אותה במהלך חופשת פסח), וקצת דאגתי. החברה בה אני עובד מאפשרת הבאת כלבים, וכתוצאה מכך בקומה שלי יש באופן די קבוע כארבעה כלבים שמסתובבים חופשי בין העובדים. נלה היא כלבה דומיננטית, וחששתי מבעיות. ובדיעבד לא לחינם.

תוך חמש דקות מהגעתה הספיקה נלה להלחם עם כלבה אחרת (חביבת המשרד) ולחרבן באחד החדרים. חדר סגור ללא חלונות, שתושביו נאלצו ללמוד לנשום דרך צעיף. את שאר היום היא בילתה מן הסתם קשורה לשולחן שלי, מתוסכלת.

בזמן שניקיתי את החרא מהרצפה, שמתי לב שמשהו בי השתנה מאיך שהכרתי את עצמי בעבר. לא חשתי בושה או מבוכה מהסיטואציה. לא אמרתי לעצמי ״איזה פאדיחה״ או תהיתי מה יחשבו עלי בעבודה. בעבר הייתי אולי מאדים בפנים ומרגיש נבוך מאד, אולם הפעם – כלום. שום בושה.

איבוד הבושה היה תהליך שהחל לפני כמעט 4 שנים, עם הולדתו של רותם. חוויית גידול תינוק היא חווייה לא נקיה, לא מסודרת, לא נעימה. או במילים חיוביות – מלוכלכת, מבולגנת ומתסכלת לעיתים. תוך חודשים בודדים מצאתי את עצמי מסתובב ברחוב במבט מזוגג עם כתמי אוכל על החולצה, חושב על שינה יותר מאשר על הייצוגיות. כאשר מצאתי את עצמי עם תינוק צורח באיזור הומה אדם תחת מבטים נוזפים של אנשים שחושבים שמישהו-לא-צריך-להיות-הורה הבנתי שלבושה אין מקום. וכשהתינוק גדל והגיע לגיל שנתיים הנורא והתבטא בהתקפי זעם על הרצפה בקניון, כבר לא שמתי לב לתגובות מסביב.

להיות הורה זה להתעסק בקקי, פיפי, קיא, פליטות. זה לפעמים להסתובב ברחוב עם חיתול מלא בשלשול ולחפש פח, או להרדם במיטה עם שתן על הידיים כי כבר יותר חשוב לי לישון מלשטוף אותן. וזו חווייה מפכחת שמזכירה לי שגם אם בני אדם פיתחו תרבות, אמנות, שירה ומוסיקה – עדיין אנחנו קופים חסרי שיער עם צרכים פחות ״מעודנים״. זו הבנה שמסוגלת לחורר גם את הפוזות הגדולות ביותר.

היום אני מגלה שכבר לא ממש מזיז לי. שיביטו, שיעירו, שיצחקו, שיתעצבנו – בסופו של יום האדם שאוהב אותי יותר מכולם אוהב אותי כמו שאני – עם הלכלוך, הזיעה והבלגן, כמו שילד קטן אוהב את אבא שלו.