אבא רע! אבא רע!

הורותכלב רע!
רשומה רגילה

הג׳ינג׳ית ואני יושבים בגן של רותם אחרי שעות הפעילות. הגן ריק, כיסאות מפוזרים מצביעים על ההמולה ששררה בו עד לפני כמה דקות. שנינו נדחקים לתוך כסאות של פעוטות בני 5, ומהצד השני של השולחן על כסא הגננת יושבת, ובכן, הגננת.

מטרת הפגישה היא תכנון תוכנית גמילה לרותם. הילדון מתקדם בדברים רבים, אבל בעניין הגמילה – תקוע כבר זמן רב מדי. כדי להבין מה עלינו לעשות, אנחנו יושבים ומשתפים בסדר יום ממוצע בביתנו. הגננת רושמת בכובד ראש את כל מה שאנחנו מתארים על בלוק כתיבה, ולאחר שסיימנו לתאר את הבוקר בלבד אנחנו משתתקים ומצפים לשמוע את גזר דינה. דממה מבשרת רע משתררת כשהיא נושמת עמוק ועוברת במבטה על הכתוב.

״אתם שמים לב שאתם עדיין משמרים כמה התנהגויות תינוקיות?״ היא אומרת ונועצת בנו מבטים חודרים, ״הוא בן 3.5, הוא יכול לעשות הכל לבד״.

אנחנו מהנהנים בהסכמה ומציינים שראינו, ושאפשר לשנות בקלות, ואז היא שולפת את הסכין ונועצת.

״אני חושבת שכדאי שתלכו לקורס הדרכה להורים. משהו בסגנון של אדלר. זה משמעותי ביותר״.

הרצפה מתנדנדת והחדר מתחיל לאבד צורה מול עיניי. מה שממלא את עולמי כרגע הוא מבטה הקשה של הגננת שנעוץ בנו, והאגו שלי שנופל לרצפה, נרמס, ומושלך לפח יחד עם שיירי ארוחת העשר של הפעוטות בגן. היא רמזה שאנחנו לא הורים טובים. היא רמזה שאנחנו לא הורים טובים. היא רמזה שאנח…

כנראה שהדממה ארוכה יותר משחשבתי, כי היא מחייכת אלינו ואומרת: ״אשמח לתגובה.״

״כן, בטח!״ אני קופץ בנסיון להראות כמה אני הורה פתוח שלא חושש מכלום, ״רעיון מצויין!״. רק כשהג׳ינג׳ית לידי מתחילה לענות ברוגע אני קולט שעם כל הכוונות הטובות שלי, כל מה שהצלחתי להוציא מהפה הוא רק ״א-הא״ חלש, וכל השאר היה מחשבות רצות בראש. אני רמוס מכדי לדבר.

 

 

3.5 שנים גידלנו את רותם מבלי שינסו לרמוז שאנחנו הורים גרועים. זה היה לא קל – גידול ילדים הוא חווייה מאתגרת ביותר, וכל המאותגרים האחרים שם בחוץ מתים לשכנע אותך שאתה דפוק בשביל שהם ירגישו יותר טוב עם עצמם. זה סוג של מועדון קרב הורי, שבו כל הורה נלחם על הזכות להביט על האחר בזלזול ולומר משפט בסגנון של ״באמת? הוא עדיין עם מוצץ בגיל חודשיים? בדקתם עיכוב התפתחותי? הפשוש שלי נגמל כבר בגיל שלושה שבועות״. ואנחנו הצלחנו להתרחק מהערות שכאלה, ולא לקחת ללב, ולהרגיש הורים טובים.

ופתאום בחודש האחרון, בעקבות אירועים רבים שקשורים לגמילה המאוחרת, מצאנו את עצמנו ננזפים על ידי המפקחת של הגן שאמרה שאנחנו לא הורים שמשתפים פעולה, ואפילו ראש המועצה שרמז שאולי אנחנו לא קשוחים מספיק עם הילד. אבל צלחנו את כל זה, בעיקר כי הדברים נאמרו בכעס ולא בשלווה.

אבל עכשיו הגננת הזו אמרה את המילים המפורשות ״תלכו לקורס הדרכה להורים״, והאדמה הבטוחה מתחת לרגלים שלי נשברת.

 

 

אם יעירו אותי באמצע הלילה וישאלו אותי ״מה אתה?״, אני חושב שדבר ראשון אנסה להחליף חיתול למי שהעיר אותי. אבל הדבר השני שאעשה, כשאתעורר קצת, הוא לענות ״אבא של רותם״.

אחרי שרותם נולד התהפך העולם שלי בכמה מובנים, ואחד מהם הוא ההגדרה העצמית. להיות עובד טוב או בן זוג טוב החליף את עצמו בלהיות הורה טוב, וזה לא קל. לכן לרמוז שאנחנו צריכים הדרכה בשביל להיות הורים טובים – זה… זה מכאיב.

והקטע הוא שאנחנו הורים טובים. פשוט טעינו בדבר זה או אחר, אבל אנחנו לא הורים פחות טובים מהורים אחרים, ואולי אף יותר במישורים מסויימים. כמו שאומרים – הבעיות שלך מתחילות לא כשאתה עושה משהו לא בסדר אלא כשאתה נתפס. ועם הגמילה המאוחרת אני מוצא עצמי קופא באורות פנסי מכוניות, בעיניים קרועות ופנים מבועתות.

 

 

כל זה עבר לי בראש בזמן שנהגתי ברכב בזמן החזרה מהגן. הג׳ינג׳ית ישבה לידי מביטה על השדות שלידנו, שקועה בעולם משלה.

״זה לא היה נעים איך שהיא לחצה שנלך לקורס הורות״, היא אמרה פתאום, ״קורס כזה טוב לכולם, אני לא רואה סיבה לסמן דווקא אותנו. אנחנו עושים הרבה דברים מצויין עם רותם״.

״תעזבי את האמירה שלה״, אמרתי בקלילות מעושה, ״חבל לקחת אותה קשה.״

היא הביטה בי מופתעת. ״לא לקחתי את זה קשה. אני יודעת שאנחנו בסדר״ היא אמרה. הבטתי בה בזווית העין אבל שמרתי על נון-שלנטיות. הי, אם רומזים לי שאני אבא לוקה בחסר, לפחות שאצליח לתפקד נכון כמו גבר-גבר.