נירוונה של ערב

הורותאמבטיה
רשומה רגילה

האגדה מספרת על בר-כוכבא שנשבה על-ידי הרומאים ונלקח לקיסריה. שם הוכנס לזירת ראווה להלחם באריה מטיל אימה, להנאת הצופים הרומאים. האריה הורעב במשך 3 ימים על מנת שיהיה אכזר ועצבני במיוחד, והציפיה היתה לראות הרבה דם. להפתעת הצופים השתלט בר-כוכבא בקלות על האריה ורכב עליו אל מחוץ לזירה ברחבי הארץ.

האגדה נשמעת פנטסטית ובלתי אפשרית, אבל אני יודע איך בר-כוכבא השתלט על האריה.

הוא עשה לו אמבטיה.

borders

 

בחצי שנה האחרונה נמצאת הג׳ינג׳ית בחופשת לידה ומבלה יום שלם עם התאומים במהלך שבוע העבודה. ״מבלה״ הוא אולי לא המונח המתאים בהקשר הזה, מכיוון שיותר מדוייק יהיה לומר שהיא ״נקרעת נפשית לגזרים במלתעות צמד חיות טרף רגשיות המכונות תינוקות״, אבל לפעמים אני מוכן להקריב דיוק בשביל פשטות. לאחר יום של בילוי איתם אני מגיע מהעבודה ומגלה שלישיה בקריסה מוחלטת. התינוקות בעיניים אדומות מעייפות, משפשפים אותם וזועקים לשנת לילה, והאם בעיניים אדומות מעייפות, משפשפת אותן וזועקת לשנת לילה. החוליה הרביעית, רותם, בדרך כלל ישוב לו ליד שולחן עם ארוחת ערב ונהנה מכל רגע שבו הוא בן 4 וחצי ואין לו שום טיפת מחוייבות בעולם.

אבל בצורה לא הוגנת לחלוטין, תפקידי ברגע זה הוא דווקא תפקיד מהנה במיוחד: לעשות להם אמבטיה.

מיד לאחר כניסתי הביתה אני חוטף מהשולחן איזה ביס של פיתה, ואז תופס תינוק ואץ-רץ איתו לחדר השינה שלנו. הג׳ינג׳ית מגיעה עם התינוק השני, ושניהם מונחים כלאחר כבוד על המיטה. משם אני ממשיך לחדר האמבטיה למלא את האמבטיה במים חמימים בזמן שהג׳ינג׳ית מנסה בשארית כוחותיה לשעשע את התינוקות העצבניים בשירי ילדים, מוזיקה קלאסית, קולות של בעלי חיים והוצאת גלגלי העיניים שלה בעזרת מברג, כל דבר שיכול לעצור את קריאות התסכול שלהם ולו בקצת. כשהאמבטיה מוכנה אנחנו בוחרים את התינוק שנראה הכי חסר סבלנות (נטע) ומשאירים את הרגוע יותר (עומר) לנגלה השניה.

כעת מגיע שלב הורדת הבגדים לקראת האמבטיה. זה שלב קסום, מכיוון שזה הרגע בו נטע מבינה בוודאות שהנה עוד רגע היא הולכת להשתכשך במים. עיניה נפערות בשמחה, חיוך גדול צף על פניה העייפים, והיא מתחילה לרקוד במקום, מניעה את רגליה וידיה לכל עבר במהירויות הולכות וגוברות. כשכל הבגדים יורדים נשארת מולי תינוקת עירומה ומקפצת באקסטזה, כמו חתיכת תירס במיקרו שמוכנה להתפוצץ בכל רגע.

אני מניף אותה על כתפי ונושא אותה, בועטת ומצחקקת, לחדר האמבטיה, שם אני משקיע את גופה במים החמים, והבעה של אושר עולה על פניה. העייפות נמחקת, העצבנות והתזזיתיות נעלמים, והיא שוכבת שם ומחייכת אלי מאוזן לאוזן. זהו רגע שקט, בו שנינו שוטפים מעלינו את כל המתחים של היום שחלף, היא מהקושי העצום של לנסות להבין את החיים ומה משמעותם, ואני מיום עבודה סטנדרטי.

בחדר בשני נשמעות לסירוגין צווחותיו של עומר שמנסה לבטא ללא מילים את המשפט ״יאללה כבר, אין לנו את כל היום״, וקולותיה של הג׳ינג׳ית שמצייצת, נובחת, מנגנת ושרה בשני קולות בו זמנית. הגיע הזמן לעבור לילד הבא.

נטע נעטפת במגבת כך שרק עיניה הגדולות מציצות מבעד לבד הגס, והיא נמסרת לאחר כבוד לאמה. אני פונה לעומר, והוא בתורו מביט בי מתרגש ומופתע כאומר ״אני? אתה בוחר בי? די, אני לא מאמין! אף פעם לא זכיתי בכלום!״. אני מסיר את בגדיו ונושא את גופו המרקד בהתלהבות אל האמבט.

שם חוזר אותו תהליך. חיוך, עיניים הגדולות, שלווה שנוחתת על שנינו ומים החמימים שניתזים בעדינות על הבטן שלו. עוד כמה רגעים של מבטים ארוכים ופורקן מתחים לתוך השקט, והוא נשלף עטף במגבת שלו ונישא בזריזות לחדר השינה, שם נטע כבר מנהלת משא ומתן עם הג׳ינג׳ית לגבי תנאי האכלתה – כלומר היא צורחת בקולי קולות בזמן שהג׳ינג׳ית רצה אליה עם בקבוק.

האמבטיה נשארת עזובה בזמן שאנחנו מרדימים אט-אט את הקטנים בחדר השני. מים שאיבדו את חומם משתכשכים בתוכה, מכוסים בשכבת בועות סבון עבה – אי של שקט בין אינטנסיביות אחת לשניה במירוץ שקוראים לו תאומים.