ספרים רבותי ספרים

רשומה רגילה

התחלתי להקריא לרותם ספרים מאז שהוא היה בערך בגיל חצי שנה.

לא שהשליתי את עצמי שהוא מבין את מה שאני מקריא, או שהוא קולט מה זה בכלל ספר – אבל התחלתי לעשות את זה בשביל לייצר הרגל. זה היה טקס קבוע כל יום לפני השינה – רגע אחרי האמבטיה, היצורון הקטן מנוגב היטב ולבוש בפיג׳מה, מוכן לשנת לילה – ואז ספר.

בהתחלה הוא היה נע במקום בחוסר נוחות, מחפש משהו באמת מעניין לעשות, ואני לא התעקשתי – אם הוא רוצה לסיים את הקריאה, אין בעיה. זה לא חובה, זה רק בשביל הכיף. אבל עם הזמן הוא החל להיות מרותק יותר לדיבור שלי ולציורים שמלווים את הספרים. אני זוכר רגע אחד מיוחד, בסביבות גיל שנה, ששכבתי על המיטה והקראתי לו כהרגלי, ואז קלטתי את העיניים שלו נעוצות, לא בספר – בי. הבטתי בו וראיתי את העיניים הגדולות שלו מרותקות אלי, ובייחוד לפה שלי שמדבר ומקריא. הבעת שלווה וביטחון נסוכה על פניו. זה היה מה שקיוויתי שיבוא בתהליך ההקראה – הספרים עצמם לא היו הדבר המשמעותי ביותר, או ליתר דיוק הם היו רק חלק מהדבר המשמעותי. החשיבות האמיתית תמיד היתה האינטימיות ביננו.

לפעמים הייתי מקריא לו ספר מפחיד במיוחד (לגילו) או מרתק במיוחד (גם, לגילו…), והייתי חש את היד הקטנה שלו מגששת ותופסת את הזרוע שלי בהיסח דעת – עיניו עדיין היו מרותקות לציורים שבספר, פתוחות לרווחה ושותות את הסיפור.

book

 

גדלנו מאז. גם הוא כילד וגם אני כאבא, והקירבה הסיפורית העמיקה. מבהייה בציורים הוא החל להבין את הסיפורים ולהשאב לעלילה. למרות ששנינו קראנו את אותו ספר אלף פעם ויודעים בדיוק מה קורה בו – אנחנו נשאבים. באיזשהו מקום אולי זה בגלל שאנחנו מכירים את הספר טוב כל-כך – ההשאבות פנימה היא בטוחה, מוכרת. רותם יודע ששום דבר רע לא יקרה לו שם, שהוא בטוח, ולכן ניתן לשחרר את הדמיון לכל עבר.

לפני חודש התחלתי להקריא לו את ״הקוסם מארץ עוץ״ (הספר המקורי), וחזרנו קצת לתקופת ההתחלה הבוסרית. רותם שוב בוהה בי ואני רואה שהוא לא מבין חלק ניכר מהמילים, אבל שנינו נהנים מהחוויה. של להיות ביחד, לשקוע במשהו גדול מאיתנו, לאחוז ידיים כשהמכשפה תופסת את דורותי או כשהקוסם מראה עצמו ככדור אש גדול, ולחייך בהקלה כשהמכשפה נמסה וכל החברים ניצלים. ולמרות שהוא לא מבין הכל, הוא מבקש עוד פרק ועוד פרק, וזה המדד המשמעותי ביותר עבורי.
ועכשיו עוצרים. המשך בפרק הבא. 🙂