תפוס אותי!

הורותסופרמן בפאב
רשומה רגילה

יצאנו מהבריכה אחרי שעה מלאה בהשפרצות והשתוללויות. רותם מלא באנרגיות כאילו רק עכשיו התנתק מההטענה, ואני עייף בסטנדרט. הקטן מתחיל לרוץ וצועק כלפי ״תפוס אותי! תפוס אותי!״, נקרע מצחוק. אני עם המגבת ביד מחליט להתחכם, מגלגל אותה לצורת חבל, אוחז בשני קצותיה ומשליך את מרכזה מעל ראשו בשביל לתפוס את גופו תוך כדי ריצה.

טעיתי בחישוב, והמגבת תופסת את הרגליים שלו. רותם עף קדימה ונוחת עם הפנים על הדשא במלוא העוצמה. הצחוק מתחלף בבכי, וכל גופו הקטן רועד. אני אוסף אותו לזרועותי בתחושת אשמה ומחבק אותו. היא בוכה בחוזקה ואני רואה נפיחות מעל העין ושפשופים בידיים. ואז, בין ההתייפחויות, הוא ממלמל בקול בלתי שבור ״איך יכול להיות שאבות כמוך עושים דבר כזה?״.

חץ מלובן פוגע לי בחזה ומשסף את הצלעות, כאב חודר לריאות ומקשה על הנשימה. איך יכול להיות שאבות כמוך… אבות כמוך עושים דבר כזה?!?!י

אשמה היא תחושה מוחשית מאד, בייחוד אצל פולנים. יש לה טעם וריח והמון נוכחות. ברגע שנולד הילד, הנוכחות שלה מורגשת יותר ויותר. למה אני נותן לו לאכול יותר מדי אוכל לא בריא? למה אני מאפשר לו לשבת מול הטלויזיה שעות? למה אני לא מפנה יותר זמן לשחק איתו? וכמובן – איך אני, מי שאמור לגרום לו אושר ולספק לו אהבה ובטחון, יכול לעשות דבר כזה?

חיבקתי את רותם חזק חזק, והמתנתי שגל האשמה יחלוף, משאיר אחריו סחף של מחשבות שבורות. ואז הבנה. קרה מה שקרה – זה מקום ששנינו יכולים ללמוד ממנו, וכנראה את אותו שיעור. אבא הוא לא כל-יכול. אבא הוא בן אדם, והוא עושה טעויות. גם אבות כאלה טועים.

״אני מבקש סליחה״, לחשתי לו. ״אני לא התכוונתי, ובטעות זה מה שקרה. גם אבא לפעמים עושה טעויות. אתה סולח לי?״

ההתיפחויות נמשכו, אבל ראיתי שהוא חושב. ואז הוא הביט בי בעיניים שטופות דמעות והנהן. המשכנו להתחבק עד אחרונת הדמעות, ואז לפתע קפץ השדון הקטן מזרועותיי, רץ כמה צעדים וקרא אלי בצחוק ״תפוס אותי! תפוס אותי!״

והפעם תפסתי.