קפיצת אמונה

בדיוניאדם קופץ מצוק
רשומה רגילה

נטע ואני בגינת הבית. אני יושב על ספסל ונטע ישובה מולי על שולחן הגינה הנמוך, רגליה רחוקות סנטימטרים בודדים מהדשא שתחתיו. היא מטלטלת אותן מצד לצד ומביטה בי בהבעה ספקנית.

היא מביטה לעברי וזורקת ״אה״ גרוני, מותחת את רגליה לכיוון האדמה. הרמז ברור – ״בחיאת תוריד אותי מכאן״.

״את יכולה לרדת״, אני אומר לה, והיא מביטה לתוך עיניי. אני עוד לא יודע אם היא מבינה אותי וכמה, אבל אני רואה על פניה שהמסר נקלט. היא מותחת עוד את רגליה מטה, אך הן עדיין לא נוגעות בדשא. להמשיך לקרוא