פה קטן, סודות גדולים – פוסט אורח

פוסט אורחציור ילדים של אשה רוקדת במועדון חשפנות
רשומה רגילה

 

האגדה מספרת על ליידי אסטור, חברת פרלמנט בבריטניה, שאמרה לצ'רצ'יל שאם היו נשואים, היא הייתה שמה לו רעל בתה. על כך צ'רצ'יל השיב שאם היו נשואים הוא היה שותה את התה. בהזדמנות נוספת ליידי אסטור אמרה לו שהוא שיכור, צ'רצ'יל ענה לה שהיא מכוערת וההבדל הוא שמחר בבוקר הוא יתפכח.

מה שיפה באגדות שכאלו היא העובדה שלא משנה אם זה קרה באמת או לא. הסיפור בא להעביר לנו מידע בצורה הומוריסטית משהו ומכך אנו יכולים להקיש על המיזוגניות של צ'רצ'יל, פמיניזם לפני שקראו לו כך בכלל ו/או מערכת היחסים בין חברי הפרלמנט לראש הממשלה בבריטניה. בכל מקרה, אנחנו מורווחים. להמשיך לקרוא

כשעננים אפלים מכסים את השמיים

פוסט אורחסערב
רשומה רגילה

יש לי חבר שלאחרונה נודע לי שהוא מתמודד עם דיכאון כרוני. דיכאון כרוני זו מחלה שרציתי לרשום עליה מזמן, בייחוד מאז התאבדותו של רובין ויליאמס, אבל אין לי אומץ מכמה סיבות. זה נושא חושפני מאד הסותר את הנטיה הטבעית שלי להחביא את הדברים האפלים, שלא ידעו. וגם אני חושש מתגובות קשות או חסרות רגישות עקב הסטיגמות שיש למחלות הקשורות לנפש.

ואז החבר, תום, פרסם פוסט בפייסבוק שדיבר בדיוק על זה. הוא הביא את עולמו האישי ושטח אותו על מול עיני כולם, במהלך שבעיניי נראה לא פחות מהירואי. באישורו, כמובן, אני שמח לשתף את הפוסט שלו.

אני אולי ארשום משהו אישי על עצמי בעתיד. הכל פתוח.

להמשיך לקרוא

מעבדות לחירות כפולה – הג׳ינג׳ית

פוסט אורחפירמידות
רשומה רגילה

 

נתחיל מהסוף – אני מאושרת. כשאני חושבת על התא המשפחתי שיצרתי, אני מאושרת. יש לי בעל בן זוג מדהים, שותף ומעורב בכל דבר, פתוח, קשוב, שואף לטוב ביותר מבלי לוותר על אף אחד מאיתנו בדרך. יש לי ילד (או דינוזאור אוכל כל) בן 4.5 מתוק להפליא, שואב ידע כמו אטריות במרק עוף של סבתא, רגיש ואכפתי, עם חוש הומור שנון ומוצלח.
ולבסוף, למרות שלא הזמנתי שתי תוספות, בחרו להגיע לעולם שני ילדים מקסימים, בני חצי שנה כיום. אני עוד לא מכירה אותם לעומק אבל למעשה אני מכירה אותם יותר מכל אחד אחר. אני יודעת להגיד מתי כל אחד מהם עייף או רעב, מה מצחיק אותם, מה מרגיע אותם ובעיקר, מה החיבוק או הקול שלי יכולים לעשות עבורם. אני יודעת לקשר בין ההתנהלות שלהם בבטן לבין המציאות – עומר יצא ראשון בלידה בצורה חלקה וללא תקלות. הוא אכן תינוק נינוח, חייכן ומתמסר. נטע התהפכה בבטן בין בדיקה לבדיקה ובלידה עצמה לקחה את הזמן עד שהגיחה לעולם (חצי שעה). היום אפשר לראות כמה אנרגיות יש בגוף כל-כך קטן, את הסקרנות שגרמה לה לזחול ולהתהפך לכל הכיוונים בגיל מוקדם ואת האופי הג׳ינג׳י המתגבש. להמשיך לקרוא

דרך עיניה

פוסט אורחתינוקת מרחפת
רשומה רגילה

אני נישאת באוויר. משהו אוחז אותי ושומר עלי. אני סומכת עליו, בעיקר בגלל שאין לי ברירה. אני לא יודעת עוד איך להזיז את האיברים שלי, ואני נתונה לחסדי העולם. זה מפחיד לפעמים, אני מודה, אבל עכשיו בעיקר אני מסתכלת, מנסה לקלוט מה קורה.

בין הצללים והאורות שחולפים מול עיניי ללא הרף, אני מזהה לפתע מבנה מוכר. אני קוראת למבנה הזה ״אמא״, והוא מתחבר אצלי לתחושה טובה. הוא מורכב משתי ״עין״ים וקו שאני קוראת לו ״פה״. גם קול מגיע מעברו, והתחושה הטובה מתעצמת. הקול מזכיר ימים טובים, מזכיר ביטחון, הגנה. שמעתי אותו הרבה בעבר, אני בטוחה, אבל אין לי ממש הבנה של מה זה אותו ״עבר״. אני יודעת שעכשיו הוא עושה לי טוב, וזה נעים. להמשיך לקרוא

בעיני המתבונן

פוסט אורחציור ילדים
רשומה רגילה

אני תמיד אוהב מאד לקרוא את יובל דרור. הבלוג שלו – הגלוב – כתוב טוב ומעניין. לאחרונה נתקלתי שם בפנינה שאני מעוניין לשתף, בייחוד מכיוון שהיא נוגעת בנושא שמעניין אותי מאד. העולם מנקודת המבט של הילד.

פעמים רבות אני שומע מבוגרים אומרים "ילד הוא כמו מבוגר קטן". לא הוא לא. הבנת העולם שלו רחוקה מלהיות שלמה (כן, גם שלנו, אבל אצלו זה הרבה יותר רחוק), והפער הזה מייצר התייחסויות ותגובות שמרגישות לעתים כתקשורת עם חייזרים מהחלל החיצון. התמונות הברורות והרגילות של עולמנו מתפענחות אחרת ומספקות הצצה לעולם מכושף, שונה.
להמשיך לקרוא

לאיפה נפל התפוח הזה?

פוסט אורחאלימות
רשומה רגילה

גדלתי בבת-ים עד גיל 14. בין הדברים שהחיים שם לימדו אותי, היה כיצד לשרוד ברחוב מול ערסים – מתי לברוח, מתי להעמיד פנים שהכל בסדר, מתי להציק מתוך ידיעה שהם לא יעשו לי כלום. למדתי על התמודדות עם בריונים והגעתי למצב שידעתי להחזיר.

עם רותם ברור לי שלא אחשוף אותו כמיטב יכולתי לרחוב כזה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא התהיה – האם אני לא פוגע בבניית האופי שלו בכך שאני מגן עליו יותר מדי. האם לא חיוני לו לחוות את הרחוב הקשה על בשרו כדי לחזק אותו? לחשל אותו?

כששמעתי את הטקסט הבא באחד הפודקאסטים שלי הוא נגע לי בדיוק בשאלה והאיר אותה מכיוון חדש. לשמחתי לא חוויתי את הזוועות שמתאר הדובר, קמפ פאוורס, אבל הוא עוסק באותה שאלה.

זהו סיפור אישי אותו סיפר מר פאוורס בערב מספרי סיפורים של The Moth. ברשותו תמללתי ותרגמתי לעברית. להמשיך לקרוא

דיינו (פוסט אורח)

פוסט אורחקרן השפע
רשומה רגילה

לפעמים אני קורא משהו שמבטא את מחשבותי או תחושותי יותר טוב ממה שאני מצליח.

אני מנסה כאן משהו חדש בעקבות פוסט שקראתי בקבוצת ״אמהות שפויות ורציונליות״. זה פוסט שקראתי ואמרתי לעצמי ״כן!!!״, אז רציתי להעביר אליכם את ה״כן״ הזה. אולי אצלכם זה יהפוך ל״לא!!!!״, וזה בסדר גמור – מותר גם לא להסכים.

אז קבלו פוסט אורח מאת רות לוריא סגל, בעלת הבלוג הבלוג של רות.

להמשיך לקרוא

קפה של בוקר

רשומה רגילה

קמתי ב-6:15 בבוקר, בקושי. לא השכמה טבעית, חס-וחלילה – השעון המעורר דוחק בי לקום ולהתחיל יום של פקקים בדרכים, עבודה מאומצת (מחשבתית, לא מפעיל שריר חס וחלילה…) ועוד אתגרים חדשים ובלתי ידועים. והמיטה קורצת וקוראת לי ״בוא, בחייאת, עוד קצת…״.

יצאתי וגררתי את עצמי לצחצח שיניים. בינתיים גם הג׳ינג׳ית התגלגלה בקושי מהמיטה והלכה להעיר את רותם. התלבשתי וירדתי למטה, תוהה איך לעזאזל פוקחים את העיניים ולמה בכלל. למעלה שמעתי את רותם מצחצח שיניים. כעבור דקה טפפו רגליו על המדרגות בדרך לקורנפלקס של הבוקר.

כשהגיע לתחתית המדרגות, רגע לפני שפנה למטבח, קלט אותי עומד ומביט בו. פניו הוארו, חיוך מילא את פניו שהיו עוד מטושטשות משינה, וקריאת ״אבא!״ יצאה מפיו, כאילו הפעם האחרונה שראה אותי לא הייתה רגע לפני שעצם את עיניו אתמול בלילה. הוא רץ אלי בקריאות גיל וחיבק את רגליי חזק חזק. ליטפתי את שיערו ואז השתופפתי והתחבקנו. אחרי חיבוק מפוקק עצמות התנתקנו והוא הלך למטבח להכין קורנפלקס.

העיניים שלי נפקחו. התעוררתי. בוקר טוב.