ישבתי מעברו השני של השולחן, מול ראש הצוות שלי. עינינו נעוצות אחד בשני במשחק שליטה פרימיטיבי, בודקים מי ימצמץ ראשון.
לא מצמצתי.
״אני לא בטוח שאתה מתאים לצוות״, הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. זו היתה פעם ראשונה שדיברנו יותר מעשר שניות בשלושת החודשים שאני עובד שם. רוב הזמן לא ראיתי אותו, ופתאום – פגישה אישית.
״אתה לא עשית שום דבר משמעותי״, הוא המשיך, ״אתה מבין, אני בעצם מרגיש שאתה די…״. אבל הוא השאיר את המשפט תלוי באוויר והביט בי בציפיה.
״… מיותר?״ השלמתי בשבילו.
נראה שרווח לו, והוא הנהן, פניו מורכנות.
