שיחות על ברית מילה

הורותהירוגליפים עתיקים המראית ברית מילה
רשומה רגילה

ערב, בית משפחת מורן. שעת המקלחת של רותם. אני מסבן אותו בזמן שהוא בוחן בעיון את צעצועי החיות שדבוקים לקיר, תוהה כיצד יסדר אותם היום. אז אני נזכר במשהו שרציתי לדבר עליו עם הקטנטן.

״רותם, אתה יודע שביום שישי אנחנו עושים ברית מילה לעומר?״

הוא מסתובב אלי והעיניים שלו נפתחות כשתי צלחות קורנפלקס. אני מזהה את ההבעה של ״אין לי מושג על מה אתה מדבר״, ושלא במפתיע עוקבת אחריה התהייה. ״אבא״, הוא שואל, ״מה זה?״

״זה משהו שעושים לכל היהודים אחרי שהם נולדים״, אני אומר לו. ״אתה זוכר שלמדת על היהודים בגן?״

הוא מהנהן. בטח – במהלך כל החגים שהיו השנה הוא פיתח גאוות יחידה רצינית. היהודים נלחמו נגד היוונים – וניצחו! היהודים נלחמו נגד המצרים – וניצחו! היהודים נלחמו… נו, אנחנו מכירים את התהליך, היהודים נלחמים והיהודים מנצחים, קבוע.

״אז כל בן יהודי שנולד עושים לו ברית מילה״, אני אומר לו.

״ומה עושים?״ הוא שואל.

״כשנולדים יש חתיכת עור מסביב לבולבול״, אני מסביר ומסמן על הבולבול שלו את תחומי הגיזרה. רותם מתחיל להקרע מצחוק. ״זה מדגדג?״, אני שואל והוא מהנהן. אנסה להסביר מרחוק יותר, בהצבעה.

״כולם נולדים עם העור הזה, ובברית מילה חותכים ומורידים אותו. גם לך עשו ברית מילה, גם לי עשו ברית מילה, גם לסבא עשו ברית מילה – זה משהו שתמיד היה אצל היהודים.״

״ואיפה תהיה הברית?״ הוא תהה, בוהה בבולבול שלו ומנסה לדמיין אותו עם חתיכה נוספת מסביב.

״פה, בבית״, אני אומר לו, ״מי שיערוך את הברית הוא סקוט [הגיס שהוא גם רופא מוהל מ-ש-ו-ב-ח], והוא יבצע את החיתוך פה בחדרים למעלה. אחרי זה נרד למטה ונחגוג עם שאר המשפחה.״

״אני רוצה לראות!״ קפץ רותם בהתלהבות.

״עדיף שלא״, אמרתי בשקט, ״אתה מבין – זה לא כל-כך נעים. עושים כמו פצע בבולבול ולוקח זמן עד שהוא נרפא. אתה זוכר איך גם לך היו כל מיני פצעים שנרפאו בסוף? אז גם הפצע הזה יירפא. אבל בהתחלה זה לא נראה נעים בכלל. אל תדאג״, הוספתי כשראיתי צל חולף על פניו, ״נותנים לעומר משהו שלא יכאב לו כל-כך״.

נראה היה שהתשוב סיפקה את רותם. הוא המשיך לסדר את החיות על הקיר בדממה. שתקתי גם אני, נותן לו לעכל את כל המידע החדש.

״ולמה קוראים לזה ברית מילה?״ הוא שאל.

״זה מהתנ״ך״, אמרתי לו, ״רשום שאלוהים אמר לעשות את זה – זה מין סיפור כזה, כמו ואדם וחוה או תיבת נוח. יש כאלה שמאמינים שאלוהים באמת אמר את זה, אבל אנחנו עושים ברית פשוט כי זה מה שעושים כל היהודים״.

השתררה עוד דממה קלה, והפעם אני הפרתי אותה.

״רותם״, אמרתי, ״אתה מאמין באלוהים? שהוא אמיתי?״

מבט חוקר הופנה כלפי. ״אם אתה מאמין אז אני מאמין, ואם אתה לא מאמין אני לא מאמין״, אמר השה הצייתן. לא התכוונתי לוותר לו כל-כך בקלות.

״ומה אתה חושב, שיכול להיות שהוא אמיתי?״, שאלתי.

המבט שלו העמיק. הוא בחן אותי היטב לזהות איזו תשובה תרצה אותי, ואז הגיע למסקנה שסיפקה אותו ופניו נרגעו. ״הוא לא יכול להיות באמת, נכון? זה לא יכול להיות.״ הוא אמר וצחק.

״לא״, אמרתי, ״זה באמת לא הגיוני״.

יצאנו מהמקלחת וכרכתי את המגבת סביב צווארו. היא השתלשלה לרצפה ועטפה את גופו כטלית. ״בוא נשחק קצת בדינוזאורים״, אמר לי היהודי הקטן ויצא מהמקלחת.

הכל פשוט יותר כשאתה בן 4.