״אֲנִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מִשְׂחָקִים נִפְלָאִים,״
אָמַר הֶחָתוּל.
״יֵשׁ לִי תַּעֲלוּלִים בִּכְלָל לֹא רָעִים,״
אָמַר חָתוּל תַּעֲלוּל.
״תִּרְאוּ! תִּרְאוּ!
אַחַת שְׁתַּיִם שְׁלוֹשׁ:
יֵשׁ לִי כּוֹס וְעוּגָה
עִם נֵרוֹת עַל הָרֹאשׁ.
שְׁנֵי סְפָרִים לִי בַּיָד,
אֲנִי מֵרִים אֶת הַדָּג
עַל קְצֶה מִטְּרִיָּה,
וּבְאֶצְבַּע פְּנוּיָה
יֵשׁ לִי גַּם אֳנִיָּה,
וְחָלַב, אִם תִּרְצוּ, עַל מַגָּשׁ כָּחוֹל.
הִסְתַּכְּלוּ:
אֲנִי יָכוֹל גַּם לִקְפוֹץ עַל הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל.
אֲבָל זֶה לֹא הַכֹּל!
הוֹ, לֹא.
זֶה לֹא הַכֹּל.”

בְּדִיּוּק כָּךְ אָמַר,
אַךְ לִפְנֵי שֶׁגָּמַר
לְהַצִּיג עוֹד מַחֲזֶה
עָצַרְנוּ אֶת זֶה.
״אֵיךְ אַתָּה מְסוּגָּל
עִם שִׁיוּוּי הַמִּשְׁקָל?
וְהַכֹּל בְּיַחַד!
זֶה נִרְאֶה מַמָּשׁ פָּחַד!״
כָּךְ קָרְאָה טַלִּי וַאֲנִי מְהַנְהֶן,
הַדָבַר כֹּה מַדְהִים, הוֹ כֵּן, הוֹ כֵּן!

״זֶה פָּשׁוּט,״
אָמַר הֶחָתוּל.
״בָּא בְּקַלּוּת,״
אָמַר חָתוּל תַּעֲלוּל.
״יֵשׁ לִי תְאוֹמַיּיִם,
דָּבָר אֶחָד וְדָבָר שְׁנַיּיִם.
הָמוֹן בָּלָאגַן,
חֲבָל עַל הַזְּמַן!
גַּזִים וְקָקי
וּפִּיפִּי וְפלוֹץ,
טִרְטוּר רְצִינִי
בֶּאֱמֶת, בְּלִי לִקְרוֹץ.
הָמוֹן אֲנָחוֹת,
אַבֲל לְפָחוֹת,
אַחֲרֵי זֶה לְאָזֵן סָתַם צַלַּחַת –
לֹא בֶּאֱמֶת מְזִּיז לִי תַּ׳תָחַת.״

(מתוך: ״חתול תעלול, אבא במשרה מלאה״)