כשעננים אפלים מכסים את השמיים

פוסט אורחסערב
רשומה רגילה

יש לי חבר שלאחרונה נודע לי שהוא מתמודד עם דיכאון כרוני. דיכאון כרוני זו מחלה שרציתי לרשום עליה מזמן, בייחוד מאז התאבדותו של רובין ויליאמס, אבל אין לי אומץ מכמה סיבות. זה נושא חושפני מאד הסותר את הנטיה הטבעית שלי להחביא את הדברים האפלים, שלא ידעו. וגם אני חושש מתגובות קשות או חסרות רגישות עקב הסטיגמות שיש למחלות הקשורות לנפש.

ואז החבר, תום, פרסם פוסט בפייסבוק שדיבר בדיוק על זה. הוא הביא את עולמו האישי ושטח אותו על מול עיני כולם, במהלך שבעיניי נראה לא פחות מהירואי. באישורו, כמובן, אני שמח לשתף את הפוסט שלו.

אני אולי ארשום משהו אישי על עצמי בעתיד. הכל פתוח.

דמיינו לכם להתעורר בבוקר, כל בוקר, בין אם אחרי 12 שעות שינה ובין אם 2, כאילו הרגע העירו אתכם מאמצע שנ"צ. העיניים מסרבות להפתח, יש לכם טעם מזעזע בפה וכבדות נוראה בכל הגוף. דמיינו שלא משנה כמה תישנו, התחושה לא תעבור וכנראה אפילו תחמיר. דמיינו שכל תנועה, אפילו קימה מהמיטה לשירותים, דורשת כוח רצון אדיר ובאותו הרגע התנועה הזו היא הדבר הכי קשה שעשיתם בחייכם, ללא שום תחרות. דמיינו שהתחושה הזו לא עוברת, לא אחרי צחצוח השיניים, לא אחרי שתיית הקפה, לא אחרי שהתלבשתם. אם הצלחתם לצאת מהמיטה בכלל.

דמיינו שאתם במעין האנגאובר ומגרנה באופן תמידי – אתם שומעים בחדות מחרידה את חריקות הצמיגים של הרכבים, את הכלב של השכן, את הילדים שמדברים בצד השני של הרחוב. את כל זה אתם שומעים מהמיטה, בלי יכולת לסנן כלום. יציאה החוצה מהבית במצב הזה היא סיוט בלתי אפשרי.

דמיינו שכואב לכם הראש תמידית כי חוש הצמא לא פועל ואתם בקושי שותים. דמיינו שאתם בבחילה קבועה, כי אתם לא אוכלים במשך כמה ימים, פשוטו כמשמעו. דמיינו שכל ארוחה אתם צריכים להכריח את עצמכם בכוח לאכול, שכל נגיסה ולעיסה מעלה בכם תחושת קבס, גועל ושנאה עצמית. דמיינו שאתם יורדים 20 ק"ג בפחות מחודש כתוצאה מכך.

דמיינו שכל דבר הכי קטן עלול לגרום לכם לפרוץ בבכי. החתול הפך את כלי המים שלו? מחנק בגרון. איחרת את האוטובוס? אתם עושים כאילו אתם מוציאים משהו מהעין כדי להצדיק את הרטיבות.

דמיינו שבתור גבר, אתם מנסים להדחיק הכל, גם כשאתם לבד, כדי שחלילה לא יתפרץ לכם כלום אחר כך בפומבי כשאתם סופסוף איכשהו מצליחים לצאת מהבית.

דמיינו שאתם מזניחים את עצמכם. אתם לא מתקלחים, לא מצחצחים שיניים ולא מנקים את הדירה שלכם. זה לא שלא אכפת לכם פתאום מההגיינה האישית שלכם, אלא שהעניין אפילו לא מגרד את תודעתכם.

דמיינו שכל הזמן הזה שאתם מרגישים ככה, אתם מאשימים את עצמכם. על כך שאתם חלשים וחסרי משמעת, על כך שאנשים אחרים סובלים בגללכם ועל כך שאתם לא עושים כלום כדי לשפר את מצבכם. דמיינו שאתם מתעבים את עצמכם, בשנאה יוקדת וחסרת מעצורים.

הצלחתם לדמיין את הכל? קיבלתם הצצה קטנה לעולם שלי, כחולה דיכאון.
קשה מאד להעביר במילים את התחושות האלו, במיוחד כי כשאתם איכשהו מצליחים לגרד את עצמכם מהתהום אז הכל נראה כל כך כל כך טיפשי. מי לעזאזל רוצה לבכות כי הוא איחר את האוטובוס?

עד שנופלים חזרה פנימה ואז הכל חוזר מהתחלה והחוויה היא הכי רחוקה שאפשר מלהיות טיפשית.

לשמחתי, הצלחתי באמצעות טיפול פסיכולוגי לשפר חלק מהבעיות הללו. למדתי לזהות מתי אני עומד להכנס לאחת מהתקופות האלו ולמדתי כיצד להמנע מהן. הבעיה היא שגם לאחר הטיפול הזה כל קימה בבוקר היתה קשה וארוכה ועדיין חוויתי את כל התחושות שתיארתי אם לא הצלחתי "לתפוס את זה" בזמן.

לכן התחלתי טיפול תרופתי. מהר מאד השינה שלי נהייתה שינה סדורה ומספקת. פתאום לקום בבוקר זו משימה הרבה יותר קלה. כרגע גם כשאני מתדרדר לתקופה רעה אז אני לא מאבד את התיאבון ואני לא רגיש לרעשים בכלל. גם העוצמה של שאר התחושות קטנה הרבה יותר. הובהר לי שלפעמים לוקח הרבה זמן עד שהרופא המטפל מוצא את התרופה הנכונה והמינון הנכון. כולי תקווה שיום אחד אוכל לתפקד רגיל לגמרי בעזרת התרופות.

הפוסט הארוך הזה הוא לא רק שיתוף של חלק מאד פרטי בחיי עם הביצה הפייסבוקית, אלא הוא גם (בעיקר) ניסיון להעלאת מודעות. למדו מהטעויות שלי ואל תזניחו את הבעיות שלכם, אלא תקשיבו בעצת אוהביכם ותטפלו בבעיות האלו. תיעזרו בחברים ובבני זוג, פנו לאנשי מקצוע ובמידה והם ממליצים, אל תחששו מטיפול תרופתי. זה סטיגמתי, מטופש ועלול לפגוע באיכות חייכם מאד.
תודה רבה על ההקשבה.

דיכאון

ותודה רבה לך עם השיתוף, תום.

את הפוסט המקורי אתם יכולים לקרוא בדף של תום בפייסבוק.