א׳ אבא ב׳ בית-ספר ג׳ זה גדול כל-כך

הורותרותם עם תיק על הגב
רשומה רגילה

רותם פתח את הדלת, מגלגל את התיק הגדול על הרצפה מאחוריו. הג׳ינג׳ית ליוותה אותו החוצה והוא נופף לי לשלום. ראיתי את הפנים המחייכות שלו מופנות אלי, ואז הדלת נסגרה והוא יצא בדרכו ליום הראשון בכיתה א׳.

אני דמעתי. התרגשתי על המעמד ועל כך שהילד כל-כך גדול ועצמאי וכל זה. אבל גם כי התעצבתי על עצמי.

התעצבתי על שלא אסיע אותו יותר לגן. לבית הספר החדש הוא מגיע עם הסעה שאוספת אותו מהבית שלנו. לא אסע יותר איתו ועם התאומים בבוקר בדרך לגן. לא אשיר איתו שירי שטות בדרך, לא אשמע תובנות או מחשבות שעוברות בראשו בזמן שהוא בוהה בענני הבוקר שבחוץ ותוהה על העולם.

בחמש דקות הנסיעה מהגן של התאומים לגן שלו היינו לפעמים מעמידים פנים שאנחנו נוסעים לג׳ונגל. אני הייתי הקריין של הנשיונל ג׳אוגרפיק שמתאר לרותם את מה שאנחנו רואים מסביב, והוא לפעמים היה צייד ולפעמים חיית טרף שאני נוסע לשחרר בטבע. היינו מביטים בהשתאות על עדר הפילים שחוצה את מסלולנו, מצביעים על אנטילופות רחוקות, עוקפים את האגם (כלומר מגרש החניה ליד הגן) ואז פוסעים בשקט בשקט למאורה של החיות הטורפות (גננות) ועשרות הגורים שלהם באיזור בג׳ונגל הקרוי ״גן קשת״.

תמיד כשהגענו לגן הייתי מזכיר לו להפרד ממני בחיבוק. הוא היה מוודא היטב שאף אחד מהחברים שלו לא רואה אותנו בשביל לא להיות נבוך יותר מדי, ואז נתלה עלי כמו קוף ומחבק חזק חזק. זו היתה צורה נהדרת להתחיל את היום.

לא עוד, ועל כך אני נעצב.

התעצבתי גם כי ראיתי את רותם פוסע עוד צעד רחוק יותר מההורים שלו. מתקדם לבגרות ועצמאות. כמובן שיש לו עוד מדרגות רבות לעלות, אבל כל מדרגה מאלצת אותי לקבל את העובדה שיום אחד הוא יגיע למעלה, ואז פשוט יפנה לדרכו. אני אשאר בתחתית המדרגות וכל שאוכל זה לצעוק לו ״תתקשר מדי פעם לאמא ואבא שלך, טוב?״ ולקוות שהוא מקשיב.

התעצבתי גם כי כשאני רואה את הילדים שלי גדלים, אני חווה בבהירות גבוהה יותר את ההזדקנות שלי עצמי. קל לראות את השנים עוברות כשכל שנה משמעותית כל-כך בגילאים הקטנים – עומר ונטע כבר מתחילים לגלות עצמאות בנושאים רבים, עוד מעט ובלי שאשים לב גם הם יהיו גדולים מדי בשביל להתרפק לי על הידיים. והבן הבכור בכיתה א׳. איך זה עבר מהר כל-כך??

לכן אני דומע. ואחרי שהדמעות יגמרו אני יודע שנמצא את השיגרה החדשה שלנו ואת האושר שלנו במצב החדש, כמו שאנחנו עושים בכל שלב. ותהיה שם אהבה, המרכיב החשוב ביותר בחיים, וזה מה שחשוב.

אבל זה אחר כך. עכשיו שוטפים את העצב.