נתקלתי לאחרונה בקומיקס רשת משובח במיוחד בנושא הורות. הוא משובח בפשטות שלו, בקלילות, ובאמת הטמונה בכל עמוד בו. מדובר על Fowl Language, על אב שמגדל את ילדיו – כולם מאויירים כברווזים בקומיקס. מה שאהבתי הוא שהקומיקס לא בוחר בקיצוניות שהורים רבים נוטים אליה – בין אם תיאור ילדיהם כמפלצות או נטל בלתי נגמר, ובין אם תיאור ילדים כאהבה ואושר בלתי פוסק. הוא אמיתי, ונע כמו כל ההורים על הקו בין שני הקצוות.

למשל התחושה הכבדה והעייפה שיש לכל הורה ותיק, תחושה שמוכרת מעוד מקומות בחיים:

הסיוט המוכר הקרוי ״ילד היפר״, הרגעים בהם גם ההורים האתאיסטים ביותר מוצאים עצמם מתפללים לאלוהים שיירדם המטורף הקטן:

ואחד הפאנלים האהובים עלי, ואין צורך להוסיף דבר:

נו, אז כבר קפצתם להציץ?