איך לדאוג לבילוי איכותי עם הילדים ולהצליח לנוח תוך כדי?

בדרכיםמלאך השינה
רשומה רגילה

מספרים על שאול המלך שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. המזל הטוב מזדמן לפעמים מעבר לפינה, וכשאני חיפשתי הרפתקה מצאתי סוף סוף צורה בה אוכל לנוח…

****

כשהייתי ילד אהבתי ללכת לאיבוד. כלומר לא ממש – תמיד ידעתי איך לצאת מהאיבוד ולהימצא, אבל אהבתי את ההרפתקה של למצוא את עצמי במקום חדש וזר, עם המון אפשרויות לכל עבר ובלי מושג לאן הכי כדאי ללכת. הכי אהבתי את הסמטאות ביפו העתיקה בגלל האפשרות הנפלאה לאבד את עצמי בתוך עולם שנראה עתיק, מכושף, ומעניין כל-כך. המבנה שלהן אפשר לי לא לדעת מה הכיוון אליו אני הולך וזה היה חלק מהכיף – להתבלבל, להרגיש בתוך הרפתקה. וקל היה להמצא מכיוון שאחרי כמה סמטאות היית מוצא את עצמי בנקל מחוץ למבוך, ואז כל שנותר הוא לנווט לנקודה מוכרת. כשגדלתי, ככל ששלטתי יותר בחיים שלי, התעמעמה תחושת ההרפתקה. הכרתי את המקומות אליהם נהגתי, ואם לא אז תמיד הייתה לי מפה או ווייז זמינים להראות לי מה מיקומי המדוייק.

****

החופש הגדול בצירוף תקופת חגי תשרי עם תאומים בני פחות משנה בבית היוו מעמסה רצינית על יכולת ההתמודדות שלנו עם מציאת בילויים מעניינים לרותם תוך שמירה על כוחות ומנוחה ככל האפשר ברגעי שקט מהתאומים. הגוף דורש שינה והמח דורש להיות אבא טוב שמספק אטרקציות. לכן שמחתי כל-כך כשגיליתי את החידוש באפליקציית רכבת ישראל למובייל – ״מטיילים עם הרכבת״. הקטע שם הוא כזה: אתה מקבל רשימה של מקומות טיול מעניינים בארץ מכל מיני סוגים (גן חיות, פארק שעשועים, איזור היסטורי וכו׳) וכשאתה בוחר את האטרקציה אתה מקבל את ההוראות כיצד להגיע לשם ובחזרה עם הרכבת. פשוט מאד, וחשוב יותר עבורי – מריח כהרפתקה.

המסלול עבור כל אטרקציה מתואר בפרוטרוט, והתיאור איפשר לי לחזור לתחושה שלי כילד. כל שצריך הוא לבחור אטרקציה, לעלות על הרכבת ולהגיע לאותה אטרקציה בקלות. לוותר על השליטה שבמכונית ולהירגע בנסיעה שבה לוקחים אותי למקום אחר. במעבר חטוף נבחר החי פארק בקריית מוצקין.

אפליקציית רכבת ישראל

היעד שנבחר באפליקציית הרכבת

״רותם״, אמרתי לפספוס, ״מה דעתך לנסוע לגן חיות?״

עיניו נפערו ופיו החל להפתח, ואז הקדמתי אותו והוספתי ״…ברכבת?״

בום. הילד התפרק לי מול העיניים מריגוש יתר. אחרי שהוא אסף את עצמו הוא חשב קצת, ואז שאל ״אבא, נוכל לנסוע ברכבת של שתי הקומות?״

״אני לא יודע״, אמרתי לו, ״איזו רכבת שתגיע נעלה עליה. אולי נקבל שתי קומות ואולי לא – זאת תהיה הפתעה״. הרפתקה.

אחרי הכרזת יעד שכזו החלה ציפייה מורטת עצבים מצידו של רותם. ״זה עוד שלושה ימים״, הוא אמר בקול בוטח שלושה ימים לפני שעת השין. ״עוד יומיים!״ הוא קרא למחרת. ״מחררר!!!״ הוא זעק ונאלצתי לנפנף עליו עם עיתון שישב ליד השולחן כדי שיירגע יום לפני הנסיעה.

ביום הנסיעה חיכינו לרכבת בתחנת רמלה. ציפתה לנו נסיעה של שעתיים לפנינו (לכל כיוון) אז הגענו מצויידים בכל טוב. קלפי משחק מלחמה עם ציורים של הדרדסים, צבעים ודפים למשחקי ציור בדרך, חטיפים להמיר את השעמום באכילה (כמו שמומלץ לעשות) וטאבלט מלא בכל טוב של סרטים ומשחקים. כשהגיעה הרכבת רותם פסע לתוכה בהתרגשות והוליך אותי כחתן ביום חתונתו דרך הקרונות עד שמצא זוג מושבים פנויים. התיישבנו – ויצאנו להרפתקה.

****

למרות שהחלפנו רכבת בת״א (וזכינו הפעם בדו-קומתית, היאח!) נותרה חפיסת הקלפים סגורה, הצבעים חסרי שימוש, ורק החטיפים נוצלו עד תום. בזמן שאני זכיתי לזמן איכות של נמנום קל בכסאות הרכבת, רותם ישב מרותק לדרך הנגללת לצידנו. ״הנה פרות!״ הוא קרא בהתלהבות איפשהו צפונית לנתניה. ״מה זה שם?״ הוא שאל על ישוב שנגלה, ואני, מנומנם, זרקתי לעברו בהקלה: ״לא יודע״. באמת לא היה לי מושג, וזה הרי חלק גדול מהעניין. את שאר הדרך בילה הקטן בשינה, גופו שמוט עלי וידיי מחבקות אותו. זה סוג ההרפתקה האהוב עלי.

****

אה, כן, היינו גם בגן חיות אחרי זה והיה מצויין, אבל לא תמיד הדבר החשוב ביותר בהרפתקה הוא היעד, נכון?

נחים ברכבתיואב | במבה ביסלי

הכי כיף לנוח בדרך חזרה…