חבלי גדילה

הורותפיטר פן
רשומה רגילה

אחרי השיחה הנוקבת עם הגננת (לפני שני פוסטים) החלטנו שאנחנו עורכים כמה שינויים. העיקרי ביניהם – לתת לרותם לעשות לבד את מה שהוא יכול, ולא לעשות בשבילו. הרעיון התקבל בחיוביות אצל הקטנטן, וכך הוא סיבן את עצמו במקלחת בערב, יצא עם המגבת והלך איתה למיטה, התלבש שם בפיג׳מה ואז הלך לאמבטיה לצחצח שיניים.
במקרה של צחצוח שיניים נתתי לו לצחצח עצמאית, אבל אחרי זה עברתי שוב על השיניים עם המברשת כדי לוודא שהצחצוח מלא ונכון. הבאתי לו את הכוס עם המים, הוא שטף וירק אותם, ואז הסתכל אלי שאבדוק אם נשארה קצת משחה על הפה שלו.
״הנה, כאן״, הצבעתי לו על פינת הפה.
״נקה לי״, הוא אמר.
״לא, אתה יכול״, הבהרתי לו בפסקנות.
האידיליה קיבלה מפנה מכוער. רותם עמד על השרפרף, ידיו רפויות בצידי גופו כאומרות ״לא זזות!״, והסתכל לעברי. ״לא, תנקה לי!״ הוא קרא בכעס.
״אל תצעק עלי״, אמרתי בשקט, ״ולא, אתה יכול לנקות לבד״.
פניו התעוו והוא החל לבכות. בהתחלה הבכי המותנע של ״אני רוצה לבכות אבל עוד לא יוצא לי״, ואחרי זה בכי שוטף, חם, אמיתי. לי היה ברור שעכשיו זה הרגע, זו מערכה חשובה ואסור לי לסגת. נעמדתי לידו בפנים אטומות והמתנתי שיפסיק לבכות.
״רותם״, אמרתי, ״אתה יכול לבד. זה רק ניקוי פה, אל תעשה מזה משהו יותר גדול ממה שזה. יאללה, נקה ונלך למיטה״.
מן הסתם לא עזר. הבכי התגבר, ואני התחלתי לכעוס.
״רותם, אם אתה לא מפסיק את הבכי הזה לא יישאר לנו זמן לקרוא ספר״, איימתי.
הבכי התגבר, כמובן. היינו עמוק, בלב הסופה, מזינים אחד את השני.
ואז מתוך בכי קורע לב הוא פלט את המשפט: ״אבא, אל תלך, אל תלך!״ בקול היסטרי, שונה מהצורה הרגילה בה הוא מדבר כשהוא בוכה מתוך התפנקות.
אבל לא התכוונתי ללכת. אפילו לא אמרתי לו שאני הולך.
נשאתי אותו בידיים והתיישבנו על המיטה שלו, הוא מתייפח ומחזיק אותי חזק ושנינו מחובקים. ״רותם״, לחשתי לו, ״אתה מפחד שאם תעשה הכל לבד אז אמא ואבא ילכו?״.
הוא הנהן והמשיך להתייפח. המשכנו להתחבק חזק חזק עד שהבכי חלף.

 

borders

 

אני רואה את העולם מהעיניים שלי, כגבר בן 30+ (אוטוטו 40), עם עצמאות אישית, יכולת לחיות לבד ולהסתדר בכוחות עצמי. לא קל לעשות את המעבר ולדמיין את העולם מנקודת המבט של ילד בן 3.5, ולכן לפעמים אני מפספס דברים כאלו.
״לעשות דברים לבד״ מקפל בתוכו הרבה. עצמאות ובגרות, מצד אחד. אבל מהצד השני – פרידה מההורים. ״אם אני לא אצטרך אותם, אולי הם ילכו?״. יש בזה הרבה הגיון, גם אם לא באמת ריאלי במציאות.
פאקינג מפחיד לילד קטן.

 

borders

 

הג׳ינג׳ית כבר הגיעה לחדר ושנינו ליטפנו את המתוק. ״אנחנו אף פעם לא נעזוב אותך״, לחשנו לו. ״אם כבר – אתה תרצה לעזוב אותנו כשתגדל״, הוספתי, ״אבל אף פעם לא נלך ממך אם לא תרצה״.
זה נפלא שהוא גדל, אבל אפשר לעשות את זה לאט יותר. בהדרגה. כי מפחיד מאד לגדול.