קייטנת החמאס בבילעין

הומוראנשי הפח בחיריה
רשומה רגילה

 

זה היה בוקר חופשת פסח אביבי ועליז, יום ככל הימים. גלגל״צ התריע כהרגלו על עומסים במקומות בילוי לקטנטנים, אנשים סביבי דיברו ביניהם על תוכנית הריאליטי ששודרה בערב הקודם, אבל אני הייתי בדרכי למקום מנותק מכל הישראליות והשיגרה הזו: לקייטנת חמאס בבילעין.

את פניי בקייטנה קיבל המועלם, אדם קרח בעל ארשת זעופה בשם אבו רות׳ם, שחייך אלי חיוך חסר שימחה ופקד עלי מיד לעלות על האוטובוס עם שאר הצוערים. התיישבתי ליד אחד מהם וניסיתי לפתוח בשיחה. לאחר מספר דקות גיליתי שזה אבוד – המשמעת הפנימית שלו היתה חזקה מדי, והצוער שמר על ארשת פנים רציניות ומיקוד מוחלט. מאוחר יותר נודע לי שזהו רות׳ם, בנו של אבו רות׳ם.

רותם בדרכו לתערוכת הפיסול בחול בחוף בית ינאי

רות׳ם, שומר על משמעת

 

הפסקתי לנסות לדובב את הצוער הקשוח, והבטתי מבעד לחלון אל השכונות ההרוסות מפגזי תותחים שעברנו לידם. לאחר כרבע שעה הגיע אל כסאי אבו רות׳ם והסביר ששכח לקשור את עיניי. אמרתי לו שזה בסדר ושאין לי חוש כיוון בשיט, והוא חייך חיוך חסר שמחה נוסף והלך.

כשהגענו למחנה האימונים, קידם את פניי מחזה מצמרר. עשרות צוערי חמאס לבושים בשריון ניצבו מולי מסודרים בטורים. השריון נעשה כולו מחומרים שנאספו מבין ההריסות, והוא נתן למחזה צביון סוריאליסאטי.

 

תערוכה ״אנשי הזבל״ בפארק אריאל שרון

צבא הצוערים בשריון, מוכן למיסדר

 

קפאתי במקומי וחשתי כיצד הזיעה מכסה את גופי. אבו רות׳ם חדש במצוקתי, ויכולתי לומר שהוא נהנה מכך, גם אם ללא שמחה. החלטתי שלא אביך את עצמי ופסעתי מהאוטובוס החוצה, שם התעלפתי.

כשהתעוררתי כעבור רבע שעה הצוערים המשוריינים כבר לא היו במקום. רק רות׳ם ושאר הצוערים הטריים התאמנו בקרבת מקום בקרב מגע. כדי שהאימון יהיה מקיף במיוחד, נלחמו בינהם הצוערים בסביבות מגוונות – בתוך מפלי מים קפואים, על סלעים המקובעים בינות ללבה זורמת, בתוך קיני נמלים ארסיות, ובחצר של אלפרון.

 

השתוללות בני דודים בנחל השופט

אימונים מפרכים בתוך מפלי מים קפואים. רות׳ם חושף שיניים מאיימות

 

החלטתי לתת לצוערים להמשיך באימוניהם, והסתובבתי במחנה מחפש להעביר את הזמן. לאחר התחמקות ממוקש נעל אחד ושתי רקטות שנורו בטעות, מצאתי את עצמי מול אוהל ענק מוקף במספר שכבות של גדר תיל. ״אתה בטח תוהה מה זה״, אמר אבו רות׳ם שעמד לידי. קפצתי ממקומי בבהלה כיוון שלא ידעתי שהוא עומד שם, ואז ניסיתי להסוות את הבהלה והמשכתי לקפוץ במקומי כעושה התעמלות. ״כן – מה – זה – באמת״ אמרתי בין קפיצה לקפיצה. הוא סימן לי לבוא אחריו ואז פתח את דלת האוהל באומרו בתחושת עליונות ״אלו חיות הקרב שאילפנו. דיביזיה מסוכנת במיוחד״.

מה שנגלה לפני המם אותי.

 

פארק הדינוזאורים בעמק חפר

דיביזיית החיות הטורפות של החמאס

 

סגרתי את דלת האוהל ורצתי משם, לא דואג מה אבו רות׳ם יחשוב עלי. כל מה שרציתי הוא לשרוד.

כשהגעתי מתנשם ומתנשף בחזרה לשטח האימונים, הצוערים היו בעיצומם של שיעורי האסטרטגיה. ״לא מספיק לזרוק אבנים!״ נבח עליהם אבו רות׳ם, שנראה כנמצא בכל מקום אפשרי בו זמנית, ״צריך לדעת איפה הן נופלות!״. הוא שרטט על החול ציורים מורכבים והצביע על חלקים שונים של השרטוט, מדבר מהר בערבית ספרותית. בשלב מסויים זיהיתי את השרטוט כתחנת החלל הבינלאומית, כלומר כמו שהיא היתה נראית לו היו תמנונים גדולים בונים אותה. התחלתי לתהות האם יש להם מושג בכלל מה הם עושים.

 

פסל בחול מחוף בית ינאי

דגם של תחנת החלל הבינלאומית (כמו שהיתה נראית לו תמנונים גדולים היו בונים אותה) – יעד תקיפה?

 

סוף סוף הגיע השלב שהצוערים כולם חיכו לו. ״אבא אבן!״ שאג אבו רות׳ם, וזה היה האות להתחיל לאסוף אבנים לשם זריקתם. חלק מהצוערים רצו לחפש אבנים, חלק התחילו לפרק מבנים קיימים תוך שהם מתעלמים מתלונות התושבים, וחלק פירקו את האוטובוס שבו הגענו, טועים בהבנת המושג ״אבן״. רות׳ם עצמו התיישב במקומו והחל לאסוף עפר מהאדמה. התקרבתי אליו, תוהה מה הוא עושה, ואז גיליתי שבכוחות אדירים הוא מצמיד את גושי העפר יחד בעוצמה כה אדירה, עד כי הם מתאבנים. הלב שלי ירד למכנסים, ובדרך הזהיר את האבנים בכליות שהן כנראה הבאות בתור.

 

רותם בונה עוגות בחול בחוף פלמחים

רות׳ם מייצר אבנים ומפחיד אותי

 

תוך מספר דקות נאספו מספיק אבנים בערימה במרכז החצר. בובה בצורת יהודי הוצאה מאחד הביתנים: אף מעוקל, שרשרת זהב עם מגן דוד ומצה רוויית דם בידו. מכיוון שלא נתקלתי מעולם ביהודי שנראה ככה, שאלתי את אבו רות׳ם אם הם מתכוונים להתקיף הצגות שייקספיריות או סרטים של מל גיבסון בלבד. הוא בהה בי, לא יורד לפשר השאלה המוזרה.

לאחר מספר דקות הקשתי אצבע צרידה מול פניו והוא התנער. הצוערים שחיכו שיסיים לבהות נשמו לרווחה, ואז ניתן האות – והטירוף התפרץ.

צרחות, קפיצות, אבנים מתעופפות, והמון אבק התנשאו מכל צדדי. מדי פעם ראיתי דמות מטושטשת עם יד פתוחה, משחררת אבן לאוויר, ואז היא נעלמה בתוך האבק. כאוס מוחלט השתרר.

 

משתוללים בחוף בית ינאי

זריקות אבנים

 

נכנסתי לתנוחת עובר על האדמה, גופי מכורבל לתוך עצמו, וייבבתי ״אמא אמא אמא״. כעבור זמן שנראה כשעה שלמה (אבל היה רק שעתיים) קטעה את ההמולה קריאה צלולה ומנגנת ״אללה הוא עכבר!״. המסגד נשא את קולו, שעת תפילה הגיעה. כל הצוערים הפסיקו את ההשתוללות חסרת הגבולות, פנו למכה, ולמשך כמה דקות ההרמוניה חזרה לשרור וכולם נעו כאיש אחד, שקועים בתפילה הפרטית שלהם.

 

אוספים חול להשתוללות בחוף בית ינאי

שעת תפילה

 

ניצלתי את ההזדמנות וברחתי משם. מהאוטובוס לא נותר זכר אבל תפסתי צמיג, התקפלתי לתוכו והתחלתי לגלגל את עצמי משם. ״אל תשכח לכתוב דברים חיובים״, אמר לי אבו רות׳ם שפסע לידי, ואני קפצתי בבהלה, מעיף את הגלגל גבוה באוויר. מרחוק יכולתי לראות אותו מחייך אלי, אבל בחוסר שמחה.

 

וחוץ מזה היה לנו ממש כיף בפסח - אפשר לראות תיאורים של המקומות במעבר עכבר על פני התמונות.