תורידו את הטלפיים שלכם מהילדים שלי

הורותכתר המלוכה
רשומה רגילה

אם תתירו לזה לקרות
ילדיכם יהיו הבאים בתור.
(Manic Street Preachers)

 

תכשיטי הכתר היקרים ביותר בעולם שייכים, כמובן, לבית המלוכה הבריטי. כל תכשיטי הכתר מוערכים (ומדובר בהערכה גסה בלבד) ביותר מ-3 מיליארד ליש״ט, כאשר רק אחד היהלומים מוערך בסביבות 400 מליון ליש״ט. ועדיין אחד הדברים המדהימים בהם הוא שכל בוקר, לאחר שהמלכה מורידה את הכתר מראשה, היא מוסרת אותו לזר מוחלט שיסתובב איתו כל היום ויעשה בו כרצונו. בית המלוכה סומך על אותו אדם בעיניים עצומות ללא שום ידע מקדים על אותו זר – מלבד סיפורים מבעלי אצולה אחרים ששומרים גם הם אצלו את אוצרותיהם.

טוב, עליתם עלי. הגזמתי, אני יודע. הזוי לחלוטין, ולא ברור למה שמישהו יאמין לסיפור ביזארי שכזה. ועדיין רובנו מתנהגים כך בחיינו שלנו. קמים בבוקר, לוקחים את האוצרות הגדולים ביותר בחיינו, מניחים אותם אצל הגננות למשמורת, נותנים להם חיבוק ואומרים להם ״אבא יראה אתכם בערב״, וממשיכים משם לעבודה. הסיבה שאנחנו מסוגלים לעשות כזה דבר ואף עובד סוציאלי לא קופץ מאחורי עמוד וצועק ״עצרו! התחרפנתם??״ היא שאנחנו סומכים על המדינה שתשמור על האוצרות שלנו. אנחנו סומכים על מערכת החוק שתפעיל שרירים היכן שצריך, על מערכת החינוך שתפקח על הנעשה בגן ועל הממשלה שתנהל את מה שצריך כדי שכל אלו יבוצעו. אז נכון שאנחנו לא סומכים על הממשלה בכל-כך הרבה דברים אחרים, אבל בחייאת – מדובר בילדים שלנו, בנושא כל-כך אנושי ובסיסי. לפחות פה המערכת צריכה לתפקד.

חשבתי כך עד לפני כשנה, כששני חברים שילדיהם שהו באותו גן סיפרו על מה שהתגלה בו מאחורי הקלעים. דמיינו לעצמכם – טלפון מהמשטרה באמצע יום עבודה, אתם מגיעים בחששות לסניף המשטרתי רק כדי לצפות שם בסרטוני וידאו המקרינים התעללות (לכאורה) בילדים שלכם. בעיטות, גרירות, משיכות בשיערות – הכל מוצג בצבעים חיים על המסך הקר, תמונות של מה שכבר אירע ולא ניתן לשנותו. הילד שלך נגרר על הרצפה כשהוא בוכה ואז מוטח על מזרון. וכל מה שאתה יכול לעשות הוא לבהות בצג ולדמוע בשקט.

הנפש רותחת כשהיא שומעת על אירועים כאלה, והראש דורש שימצו עם הגננות המתעללות את הדין. לא מדובר באחת או בשתיים אלא לכאורה בגן שלם, גננות וסייעות כאחת, שהתעללו (שוב, לכאורה…) בילדים במשך שנים. הכל נשמר בשקט, חתום תחת תמימות הילדים הקטנים, עם הוראה מפורשת מהגננות שלא ידברו על כך. אירוע כזה דורש את התערבותו של החוק במלוא חומרת הדין, למען יראו וייראו. למען שדברים כאלה לא יקרו בשום מקום אחר, לעולם.

בתיאוריה.

במציאות מסתבר שזו לא פעם ראשונה בה גננות מתעללות בילדים. פעם זו גננת באחת הערים, פעם זו גננת בקיבוץ, פעם זו סייעת, ופעם זו מטפלת שנשארה לבד עם תינוק. מרשלנות והזנחה עד התעללות מכוונת וזדונית – הכל קרה וקורה, וכנראה ימשיך לקרות. כי מסתבר שהמדינה מרימה את ידיה, ומערכת בתי המשפט מגמגמת. כבר שנה חלפה מאותו יום והגננות והסייעות עדיין מסתובבות ביננו חופשיות. חלפו חודשים בכלל עד שהגן נסגר, ואם נביט על תוצאות של מקרים קודמים כנראה שהמדינה תמהר לסגור עסקת טיעון מקלה, ומי יודע – אולי הן תחזורנה לעבוד בגני ילדים.

ואולי יום אחד הילדים שלכם ישבו בגן שכזה, ולא תדעו מכך. ואולי תחייכו אל הגננות בבוקר והיא תחייך אליכם בחזרה, ולא תדעו שעמוק בפנים הילד שלכם מתפלל שלא תעזבו אותו שם לבד, עם המפלצות האלה.

חייבים לעצור את הקלות הבלתי נסבלת בה סוגרים תיקים שכאלה. חייבים לזעזע את נבחרי הציבור ולומר ״עד כאן, עד הילדים שלנו. על האוצר שלנו אתם שומרים״.

***

כדי להפיץ את המסר, הפקנו ב״כוורת״ (קבוצת הבלוגרים אליה אני שייך) סרטון שיעביר אותו הלאה. אנא – שתפו, הפיצו, כתבו עליו. אתם יכולים לבקר בדף המחאה, או לחתום על העצומה. הגיע הזמן לטלטל את המתעללות בחזרה, לגרור אותן בשיערות אל מעבר סורג ובריח.