דרך עיניה

פוסט אורחתינוקת מרחפת
רשומה רגילה

אני נישאת באוויר. משהו אוחז אותי ושומר עלי. אני סומכת עליו, בעיקר בגלל שאין לי ברירה. אני לא יודעת עוד איך להזיז את האיברים שלי, ואני נתונה לחסדי העולם. זה מפחיד לפעמים, אני מודה, אבל עכשיו בעיקר אני מסתכלת, מנסה לקלוט מה קורה.

בין הצללים והאורות שחולפים מול עיניי ללא הרף, אני מזהה לפתע מבנה מוכר. אני קוראת למבנה הזה ״אמא״, והוא מתחבר אצלי לתחושה טובה. הוא מורכב משתי ״עין״ים וקו שאני קוראת לו ״פה״. גם קול מגיע מעברו, והתחושה הטובה מתעצמת. הקול מזכיר ימים טובים, מזכיר ביטחון, הגנה. שמעתי אותו הרבה בעבר, אני בטוחה, אבל אין לי ממש הבנה של מה זה אותו ״עבר״. אני יודעת שעכשיו הוא עושה לי טוב, וזה נעים.

ה״פה״ שבמבנה ״אמא״ זז, ואני קוראת לצורה החדשה ״חיוך״. היא מתחברת לדברים טובים שקורים, מה שמסב לי תחושת ביטחון גדולה יותר. כשיש ״חיוך״ אני מקבלת יותר אוכל, מתייחסים אלי יותר בעדינות, שומרים עלי יותר. אני חושבת שאני יודעת איך לחזק את ״חיוך״ אצל ״אמא״, ואני מזיזה משהו בפנים שלי. ה״חיוך״ אצלה גדל, ואני יודעת שפעלתי טוב. ה״עין״ים שלה מכוונים ישירות אלי ואני בוהה בהם, מרגישה כל-כך טוב.

האוכל ש״אמא״ נותנת חמים וטעים תמיד. גם יש לו טעמים שונים ומיוחדים, הוא לא תמיד באותו טעם. רך ונעים לאכול אותו, ואני מרגישה מוגנת מאד כשאני אוכלת. יש גם מבנה שאני קוראת לו ״אבא״ שדומה מאד, אבל אצלו יש אוכל קצת פחות טעים ופחות נעים לאכול. הוא גם דוקר כשמתקרבים אליו, שלפעמים זה מדגדג ולפעמים לא נעים כל-כך. אבל הקול שלו גם מרגיע ואני מרגישה בטוחה גם כשאני רואה אותו.

מתסכל אותי שאני לא יכולה לזוז. אני רוצה לזוז בעצמי בעולם אבל לא יכולה. אז אני שוכבת על הגב ומסתכלת לכל הכיוונים. אני רואה כל מיני דברים חשוכים וכל מיני דברים מוארים וזה מאד מעניין. אני מסתכלת בהם היטב כשכאב מזעזע את כולי. אני מרגישה לחץ מאיזור הבטן שמתפוצץ וממלא את כל יישותי בכאב, ואני צורחת. אני צורחת שיעזרו לי, שיקחו את הכאב הזה ממני, ואני מתעוותת לכל הכיונים. אני מרגישה שהאחיזה בי מתהדקת והעולם מתחיל להיטלטל. הטלטולים שולחים גלים מרגיעים ברחבי גופי ולרגע לא ברור אם הכאב או התנועה ינצחו. אני בוכה. סוף העולם מגיע, ואני חייבת עזרה או שמשהו רע יקרה, למרות שאני לא יודעת מה זה הרע הזה.

למרות התחושה המפחידה, גלי הכאב מתחילים לשכוך. אני מרגישה עוד פיצוצים קטנים מאיזור הבטן, אבל הם הולכים ונעלמים ואני עוצמת את עיניי בהקלה. אני כל-כך עייפה, אבל אני נלחמת בתחושה הזאת. היא מפחידה אותי. אני לא רוצה לאבד את העולם הזה, לא רוצה להקטין את העירנות. אני מתאמצת לפקוח את העיניים שוב, להמשיך לבדוק את העולם. זה חיוני להישרדות שלי, אסור לי לאבד את ההכרה לדבר הזה שאני קוראת לו ״שינה״.

העייפות מתגברת והטלטולים הנעימים מוליכים אותי לכיוון השינה. אני יודעת שאני במקום בטוח עכשיו, ומנסה לשחרר את הפחד. האחיזה בי חמה ומרגיעה. אני בסדר. אני עוצמת שוב את עיניי ולרגע אני במקום סגור, מלא בנוזלים, חם ומוגן. אני חושבת שהייתי במקום כזה פעם, אבל מצד שני אולי זה סתם חלום. לא משנה, כל-כך נעים שם. אני נותנת לתמונה לשאת אותי מחוץ להכרה ולעולם ה״שינה״.