משחקי הרעב

הורותגוזלים רעבים
רשומה רגילה

עומר, קטן ועטוף היטב בשמיכת פליז ירוקה, שוכב בזרועותי ומביט למעלה. עיניו הסקרניות סוקרות את העולם שסביבו, ופניו מתעוותות מדי פעם על סף בכי. הוא רעב. אני מנדנד אותו ושר לו, מנסה להעלים לרגע את הרעב.

״עו-אומר, עו-אומר, עומריקו-קו״ אני משלב את שמו בנעימת הפתיחה של סמי הכבאי. הוא מביט בי ועיניו נפערות בייאוש. ״לא״, הן אומרות, ״פה אין אוכל! אני לא רוצה להיות פה! אני רוצה להיות איפה שיש אוכל!״. הוא מתפתל בידיי ומנסה לדחוף אותי בזרועותיו הקטנות, בזמן שאני מצידי מגביר את מאמצי ההרגעה. יבבותיו מתגברות.

״הוא רעב!״ אני אומר בקול מתוח, מנסה לא לצעוק את זה לעולם. על הספה שלידי יושבת המחלבה-הפתוחה-24-שעות-ביממה, זו שהיתה עד לא מזמן הג׳ינג׳ית ועכשיו מהווה מזון לילדיה. עיניה עייפות, ובזרועותיה נטע, אוכלת בשלווה שרק אדם שבע יכול להרשות לעצמו. ״עוד רגע״, לוחשת הג׳ינג׳ית, ״היא כבר מסיימת״.

אני מפנה את פניי חזרה לעומר. ״עוד מעט!״ אני מנסה לזרות מעט תקווה בקולי, אבל הוא חש את התסכול ששזור בו ומעצים את בכיו. ידיו שוב דוחפות אותי וראשו מתעוות לכל עבריו, מחפש את האמא, את האוכל.

בתקופה הזו של ראשית החיים, תפקידי הוא אחד – להיות תחנת המתנה לפני המזון. עומר ונטע ממתינים אצלי לציצי שיתפנה, ומשימתי העיקרית היא להרגיע אותם. ניסיתם להרגיע פעם אדם רעב שחושב שהוא עומד לגווע ברעב, ושכל מנגנוני ההישרדות שלו נרתמים לפעולה במטרה להשיג אוכל ויהי מה? אלא אם כן התנדבתם באפריקה, אתם אולי חוויתם את זה מתינוקות. בגיל חודש כל מה שמעניין אותם זה ציצי למזון כשרעבים, ציצי להרגעה כשיש גזים, וציצי להרגע עליו כשהם עייפים. כמו גבר בוגר ממוצע. לצערי הציצי שלי די מנוון, לא שזה מפריע לקטנים לחפש אותו כשהם עלי והם רעבים.

פיו של עומר מתחיל לנוע על החזה שלי, מחפש אולי בכל זאת מסתתר איזה ציצי שלא סיפרו לו עליו. הוא מתחיל להתקרב בצורה מסוכנת לפטמות שלי, ואני מרגיש את הפאניקה בתוכי מזדחלת. ״הוא מנסה לאכול אותי!״ אני קורא לג׳ינג׳ית, ומרחיק את פניו של עומר מיעדם. זה מפחיד. ישנם מקומות שלא נועדו שימצצו אותם.

הג׳ינג׳ית מבצעת הערכה מחדש של המצב, ומנתקת בעדינות את נטע מהנירוונה שלה. נטע נשכבת על הספה בפנים מדושני עונג, משמיעה קולות צקצוק מסופקות בשפתיה, ועומר עובר לידי בעלת החלב. פניו אורות. ״פה יש אוכל!״ אומרות עיניו הנוצצות בעונג, ״אני הולך לאכול!״.

תחושת רווחה ממלאת אותי ואני נרגע לדקות הקרובות. ואז נטע, שההבנה שמקור חלבה הלך ממנה נוחתת עליה, מתחילה לייבב.

״קח אותה רגע״, אומרת הג׳ינג׳ית, ועיניה של נטע, כמו עיניי, נפערות באימה. שנינו פורצים בבכי.