נניח ש….

הורותיצורי הפרא
רשומה רגילה

פסענו אל הצללים, צועדים לאט. רגל אחר רגל הונחו בזהירות על האדמה, מנסות לא להחריד את דממת היער באיוושות זרדים יבשים. אגלי זיעה כבדים נטפו לתוך עינינו ואנו ניגבנו אותם בידינו, מנסים לשמור על המטרה במוקד הראייה.

עדר דינוזאורים אוכלי צמחים ליחך את העלים הקרובים לקרקע, עומדים שאננים ואינם מודעים כלל לגורגוזאורים המתקרבים לכיוונם. הם הרגישו בטוחים במעבה היער שעטף אותם כהגנה – או כמלכודת. אנו, הגורגוזאורים, פסענו בשקט לכיוונם, אוחזים במקלות מחודדים ומתכוננים לקטל. זו תהיה ארוחה רצינית, רותם לחש לי שהוא סופר שם מליון פריטים. לאחר שחשב קצת הוא תיקן את עצמו ואמר שיש שם מליון ותשע.

המשכנו לפסוע ביער, נעים מאור לצל ובחזרה לאור, מסיטים שיחים עטופים בקורי עכביש וממוקדים בדמיון של הילד. אני הלכתי אחריו, מקווה שהוא יחליט שהגענו כבר ושאנחנו סיימנו לטרוף את כל המליון ותשע דינוזאורים, כי חם. פאקינג חם.

 

ביער לח״

מנוחת הלוחם

 

עוד מעט בן 4, והדמיון שלו לא יודע שובע. כמו זיקוק שראו את השובל שלו בשנות החיים הראשונות, פתאום פיצוץ מאיר את הלילה בשלל צבעים. הדמיון מתפוצץ לכל עבר, משליך למוחו הקטן דמויות של דינוזאורים, סוסים, אריות, חתולים וכלבים. הוא מספר לי כל הזמן על דברים שהוא עשה כשהיה תינוק: נסע לטייל באפריקה שם נכנס לחנות מיוחדת לקנות צעצועים של סמי הכבאי, ראה כלב מטפס על עץ תוך כדי רדיפה אחרי חתול, ברח מלביאה שפגש ביער וקפץ על סוס שניקרה בדרכו במטרה שידהר ויעזור לו במנוסה. ו״זה קרה באמת!״ אומר הקטן בקול הכי תמים שלו, מעפעף את ריסיו הארוכים ומיישיר מבט. אני מביט בו בחזרה ותוהה – האם יכול להיות שהוא ממש מאמין באמיתות כל מה שעובר לו בראש?

יכול להיות. יכול להיות.

ציד הדינוזאורים הזה התרחש ביער הלח״י אחרי הגן. טיילנו בו שנינו ופגשנו הרפתקאות שונות ומשונות פרי מוחו הקודח של רותם. כשאמרתי שיש לו מחשבות מעניינות, הוא ענה ״המח שלי אומר לי מה לחשוב, ואני חושב את זה״. כן, נשמע הגיוני במידה מסויימת.

כל סלע ביער, כל גומה, היוו מטרה לדמיון המשתלח. ״הנה הקן שלנו״ הוא אמר כשעברנו גומה בעפר. ליד גומה אחרת הוא אמר ״זה קן של חבר שלנו, הטי-רקס״. במגרש המשחקים המוזנח שביער היו לנו מטוסים פרטיים (נדנדה ומגלשה) שהטיסו אותנו לאיטליה (קרוסלה) ולאילת (ספסלי פיקניק). באיטליה הוא היה שף והכין לי פיצה מצויינת, למרות המחסור במראה ובטעם. הוא שר לי שיר על ״כמה טוב שיש חברים״ שלמד בגן, ואז המציא עוד כמה שירים וסיפורים בזמן שהלכנו חזרה לאוטו.

וביננו, אל תספרו לאף אחד, טוב? אבל אני נהנה.. כיף לחוות את הדמיון הזה ולהרגיש קטן שוב פעם, ולו לרגע.