עצמאי בשטח

הורותרותם הלוחם
רשומה רגילה

ילד בן 6 יורד מהמיניבוס בתחנה, תיק אחד על גבו ותיק נוסף נגרר על גלגלים בידו. הוא פוסע לבד במושב זר לכיוון מגרש הכדורגל, מרחק 3 דקות הליכה מהתחנה. הוריו במרחק של שעה נסיעה לפחות, והוא עצמאי בשטח, פוסע לאיטו. שיערו סתור לאחר יום ארוך בלימודים, מכנסיו מקומטים ממשחקים בהפסקה ועיניו בוחנות בעניין את המתרחש סביבו. הוא מסתובב בטוח, כמו מלך העולם, ואני גאה בו כל-כך, הילד שלי.

***

״אבא, אני רוצה לחזור לחוג כדורגל״, מפתיע אותי רותם יום אחד כשאני לוקח אותו מהצהרון.

״אתה הולך כבר לחוג קראטה״, אני אומר לו, ״אתה רוצה במקום או בנוסף?״

״אני רוצה את שניהם״, עונה הקטן בנחישות.

אני מהרהר על המשמעות של שני חוגים, אחד מהם פעמיים בשבוע. ״זו בעיה״, אני אומר לו, ״לא בטוח שנוכל לצאת כל-כך מוקדם מספר פעמים בשבוע. צריך לבדוק את זה עם אמא״.

הוא שותק, אבל אני יכול לראות על פניו את האכזבה. אני כל-כך רוצה לאפשר לו את זה. אני רוצה לתת לו הזדמנויות ככל האפשר, לראות את עיניו נוצצות כשהוא מספר על התרגיל החדש שלמד בחוג קראטה או על השער שהבקיע בכדורגל. באותו רגע ברור לי – זה חייב לקרות.

***

״איך אנחנו יכולים כן לאפשר לרותם שני חוגים?״ אני שואל בערב את הג׳ינג׳ית.

מצחה מתקמט כשהיא חושבת, מעבירה בראשה את כל האפשרויות. שני חוגים, שלושה ימים בשבוע, וזה עוד בלי להזכיר את התאומים שמצריכים הרבה אנרגיה – זה לא פשוט כלל.

אבל חייבים לאפשר זאת.

״ומה אם הוא ילך לשם לבד?״, אני זורק לחלל האוויר. הג׳ינג׳ית מביטה בי ספקנית. אני יודע מה היא חושבת – הוא בן 6 בסך הכל, מה לבד. אני רואה את הספקנות מתחילה להיעלם כשהיא מגלגלת בראשה את הרעיון.

״זה אפשרי…״, אומרת הג׳ינג׳ית, ״יש לו הסעה מבית הספר לצהרון. אולי ניתן לשאול את ההסעה אם יכולים לעצור לו בדרך באיזור של החוג? מבחינת שעות זה יוצא ממש כמה דקות לפני שהחוג מתחיל, וכשהחוג נגמר זו כבר השעה שאני בכל מקרה מגיעה לאסוף את הילדים״.

״נשמע טוב״, אני אומר, ״בואי נציע לו את זה – זו תהיה הזדמנות לגלות עד כמה הוא ממש רוצה את החוג.״

שנינו מופתעים מעצמנו, מהרעיון שעלה ונחת כפצצה ביננו. התחושה היא שעם כל הקושי חייבים לשחרר, חייבים לאפשר לו לגדול, גם אם זה מפחיד. אותנו.

***

רותם שומע את ההצעה שלנו עד הסוף, וקופץ מיד: ״כן! אני מוכן!״.

״אני רוצה לוודא שאתה מבין במה מדובר״, אומרת לו הג׳ינג׳ית, ״אתה תעלה על הסעה אחרת שמגיעה לחוג ותיסחב כל היום עם תיק נוסף. תצטרך להחליף שם בגדים לבד, ואני אגיע כבר בסוף החוג. יכול להיות שאולי תצטרך לחכות 5 דקות אחרי סוף החוג לפעמים״.

״אין בעיה״, אומר הקטן הגדול הזה, הגבר-ילד הזה שלנו.

אני מסתכל עליו ומופתע לראות כמה הוא גדל. לפעמים כשאני מביט בו אני עדיין רואה את הפעוט בן השלוש שחיפש אותי מרחוק לראות שאני משגיח עליו. אני רואה את הזאטוט שהלכתי אחריו לכל מקום להשגיח שלא ייפול, שלא יקבל מכה. ופתאום אני מביט ורואה ילד גדול, תלמיד בית ספר.

***

הגבר בן ה-6 ממשיך בדרכו, ממוקד מטרה. מעבר לפינה מופיע מגרש הכדורגל, והוא פותח בריצה להספיק להחליף את בגדיו. בשבילו זה קלי קלות, והוא לא ממש מבין למה ההורים שלו מביטים בו בהערצה כשהוא חוזר מהחוג, אבל לזקנים האלה יש כל מיני התנהגויות מוזרות.

הוא לובש את מכנסי הכדורגל ואת החולצה, זורק את תיק בית הספר לפינה עם שאר התיקים, מטפס על גדר המגרש ורץ פנימה לתפוס את מקומו.

עצמאי שלי. אבא גאה בך מאד.