צפרדע או ראשן?

הורותחיבוק בריוני
רשומה רגילה

בוקר יום ראשון, אבא ורותם הולכים ביחד לגן.

רותם עם מצב רוח טוב של בוקר, רץ קדימה. אנחנו מגיעים לגן, פותחים את הדלת, והוא מיד נצמד אלי, מתחבא מאחורי הרגלים שלי. בנוהל.

בגן כבר מסודרים שולחנו היצירה – שולחנות עם כיסאות, כל שולחנן עם יצירה מסוג אחר – ציור, פסיפס משושים, חיבור צורות עם סיכות, פסיפס עיגולים, וכו׳. ליד השולחן עם הציור יושבים כמה ילדים ומנהלים דיון ער על צפרדעים וראשנים. הם מלאים בהתלהבות רבה מדי ליום ראשון בבוקר, ואני תוהה אם הם כבר אחרי הקפה שלהם. שאר השולחנות בגן ריקים.

רותם עוקף באלגנטיות את השולחן עם הילדים ומתיישב בשולחן אחר, לבד. אני מתיישב לידו, והוא מתחיל לעצב פסיפס בכובד ראש. מדי פעם הוא מעיף מבט לשולחן שבו כל הילדים יושבים. אני שואל אותו אם הוא רוצה להיות איתם, והוא  נד בראשו.

ילד אחד רץ לעבר רותם בהתלהבות וקורא: ״אתה רוצה להיות צפרדע או ראשן?״. רותם שותק וממשיך לעבוד על הפסיפס. הילד המרוגש לא נותן לזה לעצור אותו. הוא מתקרב לרותם ושואל אותו: ״אתה רוצה להיות צפרדע?״. רותם לא מגיב, והילד חוזר על זה שוב ושוב, מקרב את פיו לפניו של רותם מתוך הנחה שאולי ככה ישמע אותו. ״אתה רוצה להיות צפרדע? אתה רוצה להיות צפרדע?!״. רותם מניע את כתפו בתנועה שאומרת ״תרחיקו את זה ממני״, ואני מבין שהוא חש אי-נוחות במצב.

ילד שני מצטרף לילד הראשון וצועק לרותם ״למה אתה לא אומר כלום? מה, אתה כיפה אדומה? כיפה אדומה זה מי שלא אומר כלום!״ הוא מסיים, צוחק על החוכמה שגילה. רותם שותק. הילד הראשון מתחיל לתקוע את האצבע שלו ברותם, ואני מרגיש שהגיע הזמן שאכנס להצלה.

״רותם״, אני פונה אליו, ״נעים לך מה שקורה פה?״.

הוא מניד בראשו וממשיך להשפיל את ראשו לפסיפס. ״אז אולי תאמר להם?״, אני מציע.

דממה.

הילדים מסתכלים עליו בציפייה, ואחרי כמה רגעים אני פונה אליהם ואומר: ״ואולי לרותם לא בא לשחק איתכם?״

השני קופץ: ״אם מישהו לא משחק איתנו אז הוא לא חבר שלנו!״. רותם מצטמצם יותר לתוך עצמו.

״מותר למישהו לא לרצות לשחק עכשיו עם חברים״, אני אומר לו, ״יכול להיות שהוא ירצה לשחק איתכם בזמן אחר? רותם, תרצה לשחק איתם בזמן אחר?״. רותם מהנהן, והשניים נראים מרוצים מהתוצאה ומתחילים לשחק בפסיפסים שלידו.

אני מביט ברותם והוא נראה לי קצת עצוב. אני מחבק אותו ואומר לו ״אם לא תגיד להם שזה מפריע הם ימשיכו להציק לך. אתה חייב לומר להם שזה מפריע!״. הוא מהנהן וממשיך להסתכל בפסיפס. וכך אני עוזב את הגן.

 

borders

 

רותם סיפר לנו כמה פעמים שמציקים לו בגן, ותמיד תהיתי מה באמת קורה שם. דמיינתי ילדים שבאים אליו ומתנהגים בבריונות, אבל זה לא תאם למה שהגננות היו מספרות – שהוא משחק עם כולם, גם עם אלה שהוא אומר שמציקים לו ולא נעימים לו. המחזה הזה פתח צוהר למה שקרה שם – הילדים רצו לשחק איתו. לא היו להם כוונות רעות. ורותם רצה קצת זמן הסתגלות, ושלא ידחפו לו אצבע לפרצוף, זה הכל. צורת תקשורת ורגישות שונה מאד בין שני בני אדם שמובילה להרבה תיסכול ומלחמות.

איזה מזל שאצלנו, המבוגרים, זה אף פעם לא קורה.

 

borders

 

רוב הילדות שלי חשתי מאויים מבני גילי. מהישירות שלהם, מהציפיות שלהם. ולפעמים רבות רציתי פשוט להיות עם עצמי, בלי שיציקו לי. רוב הילדות – כוונתי מגיל 6 עד 37. כולל. וממשיך. תחושת הבדידות שמלווה לזה היא קשה, ולמדתי להכיר אותה ולדבר איתה, לתת לה ללכת, ולא לחוש יותר מדי מאויים על-ידה. אבל זה עלה לי בהמון כאב, בייחוד בתקופת בית הספר והתיכון.

אני כבר עברתי את זה, אבל פתאום לראות את רותם מתמודד עם משהו דומה – זה צובט לי את הלב. אני חש מחוייב כל-כך לאושר שלו שהמחשבה על תחושה דומה אצלו היא בלתי אפשרית עבורי. תחושה של אי-צדק, כאילו שבעולם הזה למלאכים אסור להיות עצובים.

עם זאת, כאבא, להשאב לייאוש זה לוקסוס. כאבא, התפקיד שלי הוא להתעלות מעל הכאב שלי ולראות מה נתון בידיי לשנות אצל הילדים שלי, ונראה לי שזיהיתי את הנקודה החשובה במקרה הזה. מאז ומתמיד שמרתי על רותם מהסביבה ושימשתי כפה בינו לבין מי שמציק לו – שומר עליו ועל איזור הנוחות שלו, אבל לא נותן לו להתבטא ולדרוש שיפסיקו. אולי הגיע הזמן שאזוז קצת הצידה – אתן לו הזדמנות לבוא לקרוא לי אם יש צורך, אבל לא לקפוץ פנימה להציל אותו. לזכור שהוא כבר לא ראשן – הוא צפרדע, ואולי גם הוא יזכור את זה. אז היום התערבתי, אבל רק בגלל שלא הגדרתי את התפקיד החדש שלנו. הערב אספר לו שהתפקיד שלו זה לקרוא לי אם הוא מעוניין – ושאחרת אני לא מתערב. אני שם בשביל לעזור לו – אם הוא רק רוצה בכך.

המוזר עבורי הוא שאני מחפש פתרונות לבעיות שלא ידעתי לפתור בעצמי כשהייתי קטן. באופן מסויים, יואב הקטן יושב בתוכי ושמח על ההזדמנות השניה.