לאיפה נפל התפוח הזה?

פוסט אורחאלימות
רשומה רגילה

גדלתי בבת-ים עד גיל 14. בין הדברים שהחיים שם לימדו אותי, היה כיצד לשרוד ברחוב מול ערסים – מתי לברוח, מתי להעמיד פנים שהכל בסדר, מתי להציק מתוך ידיעה שהם לא יעשו לי כלום. למדתי על התמודדות עם בריונים והגעתי למצב שידעתי להחזיר.

עם רותם ברור לי שלא אחשוף אותו כמיטב יכולתי לרחוב כזה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא התהיה – האם אני לא פוגע בבניית האופי שלו בכך שאני מגן עליו יותר מדי. האם לא חיוני לו לחוות את הרחוב הקשה על בשרו כדי לחזק אותו? לחשל אותו?

כששמעתי את הטקסט הבא באחד הפודקאסטים שלי הוא נגע לי בדיוק בשאלה והאיר אותה מכיוון חדש. לשמחתי לא חוויתי את הזוועות שמתאר הדובר, קמפ פאוורס, אבל הוא עוסק באותה שאלה.

זהו סיפור אישי אותו סיפר מר פאוורס בערב מספרי סיפורים של The Moth. ברשותו תמללתי ותרגמתי לעברית.

Kemp Powers

Kemp Powers

בילוי נעים.

 

אני עומד לבד על רציף ברכבת התחתית בברוקלין, וזאת שנת 1986. ואני לבד, בגלל שבדיוק פספסתי את הדלתות הנסגרות ברכבת שמולי. בזמן שאני קולט את הטעות שלי כבר מאוחר מדי. הרכבת מתחילה לנוע, ועיניי מנסות לעקוב אחרי הנוסעים בקרונות הרכבת התחתית, ואני קולט הבלחות חטופות של ילדים הרוכבים במרווחים הריקים שבין הקרונות. לפתע אני שומע קול נפץ עז, אני מסתובב אחורה ורואה את הסוללה הכבדה שבדיוק פספסה את ראשי מתגלגלת ונעצרת. אתם מבינים, הילדים שעל הרכבת פשוט מעיפים סוללות על האנשים שמחכים בתחנה, וב״על אנשים״ אני מתכוון ״עלי״. אז אני מכסה את הפנים, משתוחח ורץ מהר ככל יכולתי לעבר היציאה, מדי פעם שומע עוד קולות נפץ כשסוללות חולפות אותי ומתרסקות לידי, עד שבסופו של דבר הרכבת מאיצה אל מחוץ לתחנה. ביום הזה אף אחד מהם לא השיג אותי, ותחושת רווחה הציפה אותי. אבל תמיד יהיו ימים נוספים.

מדהימים הדברים שאנחנו יכולים לאמן את עצמנו להתרגל אליהם. ולגדול במה שניתן לתאר כ״שדה הקרב של ברוקלין״ בשנות ה-80׳, הרגיל אותי לדברים רבים. מראה דם הפורץ מבעד לפצע פעור, הריח המוזר של צבע זול כשהוא בוער מיותר מדי בתים. יש אנשים האומרים שחוויות כאלה מקנות לנו אופי. אם כך, כשהגעתי לבגרות הייתי מוצף באופי עד גדותי.

כשבני נולד, אני זוכר את עצמי אוחז אותו בזרועותי וחושב: אם דרך אוסמוזה גנטית העברתי תכוונת מסויימות לילדים שלי, הילד הזה לא יפחד מדבר. אבל בני יצא שונה בדרכים מפתיעות מאד, ופעמים רבות מצאתי את עצמי תוהה – למה לעזאזל הוא כזה נקבה כל הזמן? היבבות, המעבר המהיר לדמעות, אלו תדלקו כיסוח יומיומי שלו ברחובות. בני הוא הילד הזה שלא היה לו הגיון בסיסי לא לתת לאמא שלו להוריד אותו ממש מול פתח בית הספר, כי הוא פחד לקחת את הרכבת התחתית. זה ממש כמו ילד שמבקש כל הזמן שיטיחו בפניו את הביצה הרקובה בהמשך היום. ואני חייב להודות – בני ואני לא היינו חברים אם היינו מכירים בילדות.

בצעירותו אני שועשעתי מטבעו הסקרן והחוקר. כשבגן החובה שלו ערכו בחירות דמה, הוא היה הילד היחיד שנמנע ממימוש זכויותיו. הוא אמר שהוא לא רוצה לפגוע באף אחד. ואני לא יכול לספור את כמות הפעמים בהם הוא ניהל את סחר החליפין הגרוע ביותר בתולדות מערב לוס-אנג׳לס, המקום בו אנחנו גרים היום. כמו הפעם בה החליף רובוטריק צעצוע גדול ומפואר בחוברת קומיקס קרועה וחסרת-ערך.

דבר ראשון האשמתי את קליפורניה ואת החינוך המתקדם שלה. כבר מגן חובה לא היה קיים פתרון עימותים כי אף אחד לא היה מוכן להודות שהילדים אכן בעימות. כל ילד מחוייב לקרוא לילד אחר ״החבר שלי״. כל הזמן. ״ומה אנחנו עושים כשהחבר שלי מנסה להוציא לי את העיניים?״, הגננת שואלת. ואני אומר – קרע לו את הצורה! אבל אתם מבינים, אני לא יכול לומר את זה בקול רם כי זה יהפוך אותי ל״הורה רע״. התשובה לכך היא ״אני שואל את החבר שלי מה עשיתי שגרם לו לכעוס כל-כך״. ואם זה לא הזמנה לעבירה חוזרת – אני לא יודע מה כן.

השיעור היחיד שלמדתי כילד היה התמדה. אתה או סופג את זה בשקט ונשבר, או נלחם בחזרה. ובמציאות היתה רק תשובה אחת – אתה נלחם בחזרה. ובני מעולם לא נלחם חזרה. כשמישהו לוקח משהו ממנו – הוא פשוט בוכה את עצמו לדעת. ובכנות, התחלתי לדאוג שמא נכשלתי בחובותיי כאבא. שמא לא הכנתי אותו בצורה מספקת לעולם האכזר שם בחוץ, שידרוך עליו. וכמובן שלא עזרה לחשל אותו העובדה שבילה את הקייצים שלו במחנות בהם עשו רק אמנויות, מלאכה… ודיסנילנד. את הקייצים שלי אני ביליתי נמס מחום בדירה שלנו, או אם אתרע מזלי ממש – ב״חופשה״ בדרום קרוליינה בה ביליתי את הימים בהתקוטטויות עם הערסים המקומיים ואת הלילות בבניית אומץ מספק לצאת לשירותים בביתן שבחוץ. החטיפים שלי ניתנו במשורה על ידי הדודה – משימה שהושלמה זיכתה אותי בצ׳יטוס אחד. ואלה לא היו המשימות הרגילות – להציע את המיטה זו דרישה, לא מטלה. מטלה היא משהו כמו ״לצאת לביתן חשוך בלילה ולנקות את כל קורי העכביש, העקרבים והמכרסמים מטרקטור ישן ומוזנח״. וזו המון עבודה לצ׳יטוס מחורבן אחד, אבל עשיתי את זה. זו עבודה שהבן שלי מעולם לא היה צריך לעשות. המשימות היחידות שלו הם לנקות את חדרו וללחלח את צפרדע המחמד שלו. ואין לי ספק שאם אני לא הייתי מטפל בצפרדע בשבילו – הדבר הזה היה מת תוך שבוע. ואם היתיי לוקח את כל החטיפים שלו, הוא וודאי היה נופל לתוך דיכאון כזה שאפילו עגורן לא היה מוציא אותו החוצה.

כן… ובכן – אני מאשים את האמא הלבנה שלו. כי אחרי הכל – איך אני יכול להסביר את הילד שלי בעל עור הקרמל וההיפר-רגישות הוודי אלנית שלו לעולם שסביבנו? לא היתה חיה מוכת כלבת וממורטטת שהוא לא רצה לאסוף הביתה, ולא היה הומלס מטורלל שעברנו לידו שהוא לא היה מסוגל לפתוח בשיחה עמוקה ואישית ביותר איתו. כשהייתי בגילו התעלמתי לחלוטין מקיום העולם שסביבי.

אתם מבינים, ניו-יורקרים הם שוכרים תמידיים, ועברנו דירה פעמים רבות. בתיאוריה זה פשוט, אבל במציאות של אם חד-הורית עם ארבעה ילדים – זה כל דבר חוץ מפשוט. לאמא שלי היה כלל לפיו היא חיה – כשהבלגן מגיע לדלת הקדמית שלך, זה הזמן ללכת. ולצערי, הבלגן הגיע לדלת הקדמית שלנו פעמים רבות. היו לי שלוש אחיות גדולות ממני במרווחים של שנה-שנתיים אחד מהשניה. זה אומר שכולנו הלכנו לאותו בית ספר באותו זמן. שני קרובים באותו בית-ספר זה ״משפחה״, אבל שלושה באותו בית-ספר – זה ״כנופיה״. משמעות העניין היא שרוב הטיולים שלנו מחוץ לדירה החלו או הסתיימו בקטטות עם בנות משפחות אחרות. והקטטות האלו הפכו לשכיחות כל-כך, שזה הגיע למצב שהיו מצלצלים בפעמון הדלת שלנו, וכשאמא שלי הייתה עונה הן היו אומרות בנימוס: ״שלום גברת פאוורס, זה בסדר שהבת שלך תבוא להתקוטט?״. אבל אל תתנו לנימוס להשלות אתכם, הקטטות האלה הפכו לפעמים לממש קשות. אני זוכר פעם אחת שאבא שלי הביא את אחותי, סטפני, הביתה מבית הספר. היא הושעתה לשבוע כי היא שיספה את פניה של ילדה אחרת עם תער גילוח. ו.. אל תראו מופתעים, זה היה נפוץ אז, כי ילדה יכלה לשאת תער בנוחות כל היום בתוך הפה במרווח בין הלחי ללשון. בני לא יכול לשאת תער בפיו ביום טוב, למעשה הוא השיג את מה שאני מכנה ״הפציעות המיתיות״ – הוא חתך את עצמו במספרי בטיחות ופתח את הגבה שלו על שולחן-ללא-פינות מעוגל. וגם אם היה מסוגל, אני בספק אם היה מסוגל להתמודד עם ההשלכות של אירועי גבורה כאלה.

כשהייתי בגילו אני זוכר בוקר אחד, זה היה שבת בבוקר, אני בסלון יושב וצופה בסרטים מצויירים בטלויזיה ואוכל מקערה של קורנפלקס. מישהו, כנראה החבר של אחת מאויבותיה הרבות מדי של אחותי, השליך בקבוק תבערה על דלתנו הקדמית, וזה כמעט שרף את כל הבנין. אני זוכר את המבוגרים רצים מסביב מוכי אמוק ובפאניקה כשהעשן מזדחל מתחת לדלת. אבל אני לא זזתי. אני רק ישבתי שם, המשכתי לנשנש את הקורנפלקס שלי ולצפות בסרטים המצוירים. מכבי האש הגיעו, הם כיבו את הלהבות, ואני לא זזתי. אני זוכר את ההפתעה שחשתי למחרת בבוקר כשיצאתי מהדירה, וכל המסדרון היה שחור לחלוטין מהחום האדיר, פשוט מכוסה באפר, הכל חוץ מנקודה אחת קרוב לדלת שלנו, בה מישהו כתב באפר ״אנחנו יודעים איפה את גרה, גברת פאוורס״. זמן לעבור.

שנים מאוחר יותר, ואני יושב ליד השולחן עם בני והוא אוכל את הקורנפלקס האהוב עליו, רק שהוא לא סיים מהקערה. במקום זה הוא אוסף פלסטרים, יש מין ערימה גדולה במרכז השולחן. אני אומר לו שזה רק טיול בית-ספר, ושום דבר שדורש כזה ציוד לא יקרה לו, והוא מסתכל עלי תמה ואומר ״הם לא בשבילי, אבא. אני צריך את כל אלה בשביל שאם יקרה משהו לאחד החברים שלי אני צריך לטפל בו״.

״אם יקרה משהו לאחד החברים שלי אני צריך לטפל בו״.

וברגע זה הבנתי את השגיאה שבהערכת האופי שלי. אתם מבינים, בני הוא ילד מתוק, אבל אחרי הצורה בה גדלתי לא יכולתי להבין מתיקות כשום דבר אחר מלבד ״חולשה״. כשהוכחתי אותו על חוסר יכולתו לצמוח בעולם אותו אני הכרתי, פספסתי לגמרי את הנקודה שהוא נע בעולם בו חמלה ואהבה נמצאים מכל עבריו, להבדיל מלהיות אבוד, בקצהו של אגרוף, או מבט דרך קנה רובה. תבינו, אני מקווה שבמהלך חייו בני לא יכיר את ההרגשה שנעליו נגנבות לו מעל רגליו. אני מקווה שלעולם לא ייחשף לטקס המשפיל בו ייקשר לעץ ויבחר את הענף שאיתו יכו בו. אני לא רוצה שיכיר את ריח אבק השריפה ואני לא רוצה שיכיר את הצליל הנורא של מישהו שמת בזרועותיך. אלו דברים שאני חוויתי.

אני עדיין חושב שבני ואני לא היינו חברים אם היינו מכירים בילדות. כלומר, איך יכולנו? הוא לא היה יכול להציל אותי. הוא לא היה יכול לעזור לי להכות את אלו שהתעללו בי. אבל אני שואב נחמה חדשה מהידיעה שהיותנו לא חברים לא נובעת מתוך חוסר היכולת שלו להיות ערמומי מספיק לשרוד במקום שלו אני קורא בית, אלא מהקנאה שלי שהוא לא זקוק לכך.

אז עזרתי לו לאסוף את כל הפלסטרים לתיק שלו, ולמרות שידעתי שהילדים האחרים ילגלגו עליו בגלל זה, מאז אותו יום נתתי לו לקחת את בובת החיה האהובה עליו ביותר לבית הספר. כי מה שהילד שלי ידע כל הזמן, ומה שלצערי אני רק עכשיו לומד הוא שלהיות אדיב והגון זה לא משהו שיש להתבייש בו.

תודה.

 

לא, תודה לך, מר פאוורס.

אם לא צלחתם את הטקסט הארוך – זה בסדר, גם לי קשה לקרוא כאלו טקסטים. אני ממליץ לכם להקשיב לו עצמו בסיפור המרגש.