קפיצת אמונה

בדיוניאדם קופץ מצוק
רשומה רגילה

נטע ואני בגינת הבית. אני יושב על ספסל ונטע ישובה מולי על שולחן הגינה הנמוך, רגליה רחוקות סנטימטרים בודדים מהדשא שתחתיו. היא מטלטלת אותן מצד לצד ומביטה בי בהבעה ספקנית.

היא מביטה לעברי וזורקת ״אה״ גרוני, מותחת את רגליה לכיוון האדמה. הרמז ברור – ״בחיאת תוריד אותי מכאן״.

״את יכולה לרדת״, אני אומר לה, והיא מביטה לתוך עיניי. אני עוד לא יודע אם היא מבינה אותי וכמה, אבל אני רואה על פניה שהמסר נקלט. היא מותחת עוד את רגליה מטה, אך הן עדיין לא נוגעות בדשא.

ברגע זה מבחינתה הדשא יכול להיות במרחק קילומטרים רבים. כל עוד רגליה הקטנות לא חשות בו הוא לא קיים. רק האמונה שלה בי, במה שאני אומר – או מנסה לומר לה – היא המובילה אותה.

״זה יהיה בסדר״ אני לוחש למתוקה הקטנה ומשדר לעברה את כל הרוגע שאני חש. ״קפיצה קטנה ואת יורדת מהשולחן״.

היא מנסה פעם אחרונה שוב את קסמיה ושולחת אלי את ידיה הקטנטנות, רומזת לי שאקח אותה ואוריד אותה מהשולחן הקטן. ״לא״, אני אומר לה ומצביע עליה עם חיוך, ״את יכולה לרדת לבד. זה קל.״

היא נושמת עמוקות ומתחילה לגלוש אט-אט מהשולחן מסתכלת לתוך עיניי כל אותו הזמן, שואבת ביטחון. ״כן״, אני אומר לה בהתלהבות כדי לחזק אותה, ״כל הכבוד, נטע! כל הכבוד!״

היא מחייכת וממשיכה את ירידת הסנטימטר וחצי שלה לאט-לאט. אני כל-כך גאה בה על קפיצת האמונה שלה, על כך שהיא לא מוותרת. גם אם היא לא מרגישה את הרצפה היא לא מוותרת ומנסה. זה כל-כך משמעותי עבורה.

היא יורדת עד הסוף ורגליה פוגעות באבן קטנה שהיתה חבויה בין העלים. היא מחליקה ועפה קדימה, ראשה נחבט בפינת הספסל עליו אני יושב. דם פורץ מהמצח. בכי תמרורים. נסיעה למיון. המתנה של שעתיים עם תינוקת מדממת. פנים חבולות. מבטים מאשימים.

למחרת אני מסביר לגננת המודאגת בגן שהיא נפלה. ״היא קפצה משולחן״, אני מספר, ״חבל. חבל שהיא מנסה לעשות דברים מסוכנים כאלה לבד. שתיעזר בי, בשביל מה אני פה?״