מופע קסמים

הומורקסמים
רשומה רגילה

דממה שררה בחדר המואר. אני, ישוב בכסא הנדנדה הגדול, נעתי בחוסר נוחות במקומי, חש במבטים הנעוצים בי. מולי שכבו שרועים בתוך טרמפולינות צבעוניות עומר ונטע, תינוקות שמנמנים ועירניים במיוחד בני 3 חודשים, ובהו בי. תינוקות בגיל הזה מעולם לא מביטים – הם בוהים, עיניהם קרועות לרווחה כמו צבי מול פנסי מכוניות. מטריד לעיתים.

במשך זמן שנדמה כנצח הסתכלתי לעברם והם בהו בי, עד שחשתי שהדממה מעיקה מדי. ״ובכן״, אמרתי לעולם באופן כללי, ״שלום לכם.״

הם בהו בי.

אני מיומן בלעשות להם אמבטיה. אני משכיב אותם לישון, מאכיל אותם, מלביש ומפשיט אותם. תמיד כשיש משימה כלשהי – אני בפנים, יודע מה לעשות ופועל. אבל המשימה עכשיו היתה להעסיק אותם בזמן שהג׳ינג׳ית יוצאת סוף סוף מהבית להתאוורר קצת, והרגשתי שההגדרות לקו בעירפול מסויים. ״תהיה איתם״, זה כל מה שנאמר לי, וכמה שניסיתי לקרוא בין השורות לא מצאתי שום דבר חדש. להיות. איתם. ו…?

״אז נטע״, פניתי לעבר הקטנה ועיניה נפערו עוד יותר, עד לפתיחה של 11 אצבעות. ״מה דעתך על הבחירות המתקרבות?״

״גווו״, היא פעתה וצחקקה אלי.

״גווו״, חזרתי אחריה ונתתי למילה לשקוע, ״גוווו. ועומר״, פניתי אליו, ״מה דעתך שלך?״

״אאאה״ הוא קרא ונופף באגרופיו הקטנים.

״אאאה!״ חזרתי בהתלהבות אחריו, מרגיש שיש לנו עימות. ״אתה אומר אההה, אבל נטע טוענת שגווו, איך אתם יכולים להסביר את זה? הא?״ פניתי מאחד לשניה. עומר גיחך ונופף באגרופיו חזק יותר. ״יש לך משהו לומר בנושא?״ פניתי לנטע, אבל ראיתי את פניה נמתחות בעווית רצינית במיוחד והבנתי שאני מאבד את הסבלנות בתוך הדיון הפוליטי העמוק ששקענו לתוכו.

הרמתי בד טטרה מהרצפה ופרשתי אותו באוויר מולם. ״שימו לב שימו לב״ פלטתי במלל מהיר, משנה את הטון ככרוז במכירה פומבית, ״לפניכם בד טטרה רגיל לחלוטין ללא שום מאפיין מיוחד, סתם בד טטרה פשוט שהרמתי עכשיו מהרצפה אבל! עוד רגע בד הטטרה הזה יתגלה כמיוחד מאד קסום מאד מפליא מאאאאאד!״ הפכתי אותו לכל הכיונים מולם בזמן הדיבור כדי שיראו שהבד אכן רגיל. עיניהם נפערו בציפייה. או מהגזים. ״אל תבהלו אל תפחדו זה בסך הכל קסם פלא טריק ולא יותר״, ליהגתי להם בעודי מרים את הבד אט-אט למעלה, ואז בזריזות העליתי אותו כך שיחצוץ ביני לבינם. ״נעלמתי!״ קראתי, ״איפה אני? לפני רגע הייתי פה ועכשיו איני – זה קאאאסאאםםם!!!״. השארתי את הבד ביננו לכמה שניות בודדות, מספיק ליצירת רושם אבל לא יותר מדי כדי למנוע פאניקה, ואז הורדתי אותו במהירות קורא ״קוקו״ ומחייך. התינוקות שמול עיניי בהו בתדהמה ופלטו ״גווו״ ו״ביייי״ תוך שהם מנופפים את האגרופים באוויר. חיכיתי ששאון התשואות ידעך ואז חזרתי על התרגיל. ״שימו לב שימו לב, שוב אתם רואים אותי מול עיניכם ועכשיו נעלמתי! איפה אני? לא ידוע לא ידוע אבל אל תדאגו אני פה, כן אני…. פה! קוקו!״.

הצלחה מסחררת. הטרמפולינות רעדו מרוב אושר.

״וכעת לקסם הבא שלי״, קראתי והרמתי בובה צבעונית של ג׳ירפה מהלול שלידי. צל של בהלה חלף על פניה של נטע, ועומר אימץ מבט ספקן. חכה חכה, חשבתי לעצמי, עכשיו אתה ספקן. ״שימו לב שימו לב״, הודעתי בקול וטלטלתי את הג׳ירפה לכל עבר שמבטיהם יופנו אליה. הג׳ירפה קירקשה בקול פעמונים. ״ועכשיו, אחרי שראיתם את הבובה החמודה הזו שימו לב טוב טוב כי היא הולכת ל-הי-ע-לם״ ועם היד השניה כיסיתי את הבובה בבד הטטרה.

המבטים של התינוקות שהופנו אל הבובה זינקו מיד אלי ובשניהם תדהמה, כאומרים ״מה זאת המגיה השחורה הזאת? היתה פה ג׳ירפה עד לפני רגע, אנחנו מוכנים להשבע על זה!״. הבליטה הגדולה המכוסה בבד טטרה המשיכה לנוע מצד לצד ולקרקש בקול גדול, אבל מבחינת עומר ונטע היא היתה במימד אחר. לא קיימת יותר.

בהינף יד הסרתי את הבד מהג׳ירפה והתבשמתי מההפתעה הגדולה שניצתה בפניהם. אח, קביעות האובייקט, איזה כיף כשאת אינך.

הנחתי את הג׳ירפה על הרצפה והתרוממתי מהכסא. המבטים הקטנים ליוו אותי כשהשתחוויתי לפניהם. ״אתם הייתם קהל נהדר״, אמרתי והשתחוויתי שוב, ״אני הייתי אבא. ספרו לחבריכם. תודה תודה״. חבשתי את המגבעת השחורה שחיכתה לי ליד הדלת, אחזתי בשרביט הנוצץ, החזרתי את חפיסות הלקפים למזוודה הגדולה ויצאתי.