קפה של בוקר

רשומה רגילה

קמתי ב-6:15 בבוקר, בקושי. לא השכמה טבעית, חס-וחלילה – השעון המעורר דוחק בי לקום ולהתחיל יום של פקקים בדרכים, עבודה מאומצת (מחשבתית, לא מפעיל שריר חס וחלילה…) ועוד אתגרים חדשים ובלתי ידועים. והמיטה קורצת וקוראת לי ״בוא, בחייאת, עוד קצת…״.

יצאתי וגררתי את עצמי לצחצח שיניים. בינתיים גם הג׳ינג׳ית התגלגלה בקושי מהמיטה והלכה להעיר את רותם. התלבשתי וירדתי למטה, תוהה איך לעזאזל פוקחים את העיניים ולמה בכלל. למעלה שמעתי את רותם מצחצח שיניים. כעבור דקה טפפו רגליו על המדרגות בדרך לקורנפלקס של הבוקר.

כשהגיע לתחתית המדרגות, רגע לפני שפנה למטבח, קלט אותי עומד ומביט בו. פניו הוארו, חיוך מילא את פניו שהיו עוד מטושטשות משינה, וקריאת ״אבא!״ יצאה מפיו, כאילו הפעם האחרונה שראה אותי לא הייתה רגע לפני שעצם את עיניו אתמול בלילה. הוא רץ אלי בקריאות גיל וחיבק את רגליי חזק חזק. ליטפתי את שיערו ואז השתופפתי והתחבקנו. אחרי חיבוק מפוקק עצמות התנתקנו והוא הלך למטבח להכין קורנפלקס.

העיניים שלי נפקחו. התעוררתי. בוקר טוב.