משבר בוקר

הורותמאחרים
רשומה רגילה

בכל בוקר סדר הפעילות של רותם קבוע. אני מעיר אותו וקורא לו לאמבטיה. שם הוא מצחצח שיניים, יורד לקומה התחתונה במדרגות ומתיישב ליד שולחן הסלון הקטן. אני מדליק לו טלויזיה ובוחר פרק של סדרה זו או אחרת (״כח החילוץ״ מככב בימים אלה), ומביא לו קערת קורנפלקס עם 3 סוגים שונים מעורבבים יחד (קלוגס! צ׳יריוס! וקופיקו!!). הוא צופה בטלויזיה ואוכל, ובזמן הזה אני יוצא עם נלה לסיבוב קצרצר. כשאני חוזר אני מזכיר לו שהוא צריך להתלבש (כי לטלויזיה יש כוחות מחיקת תודעה), שנינו נועלים נעליים ויוצאים לגן.

ככה זה קורה כל בוקר. כ-ל בוקר.

חוץ מהיום.

השעון המעורר צלצל ב-7:00, אולם יד מיומנת היטב המחוברת לאדם ישן היטב כיבתה את הצלצול, והישן המשיך לחרופ. שאון מעורר לא היה – התאומים נרדמו לאחר לילה של פעילות, ודממה עטפה את הבית. השקט הוסיף לשלוט עד 7:35 כשהג׳ינג׳ית, ברגע של התעוררות זמנית משינה, מלמלה לעברי: ״אתה לא צריך לקום?״

מבט מהיר לשעון שלידי הוביל לזינוק מבוהל מהמיטה. נותרה לי רבע שעה בלבד עד שאני צריך לצאת מהבית – איך לעזאזל נצליח להספיק את הכל?

רצתי לחדר השינה של רותם ושלפתי אותו ממיטתו אל כתפיי. בדרך לחדר האמבטיה הוא החל להתעורר, ממלמל דברים לא ברורים מתוך ערפל השינה. בחדר האמבטיה העמדתי אותו מול הכיור כשהוא מתנדנד ועם עיניים חצי עצומות, והנחתי מברשת שיניים באחת מידיו. ״בוקר טוב!״ אמרתי לו בקול רם, צלול וזריז, מנסה לבטא את הבהילות כמיטב יכולתי, ״אני ממש ממש מצטער אבל לא קמתי בזמן ואנחנו כבר עוד מעט מאחרים לגן. אנחנו חייבים לעשות את הכל מהר מאד!״.

רותם עלה בעצלתיים על השרפרף והחל לצחצח את שיניו, כשאני מרפרף סביבו בעצבנות כפרפר לילה שנכנס בטעות לארון, מחפש נואשות כיצד לצאת. כשהוא סיים החזרתי שוב את הקול הבהול: ״אנחנו חייבים עוד 10 דקות לצאת מהבית אז לא יהיה לנו היום זמן לראות טלויזיה. אני אכין לך קורנפלקס ו…״

מבט חטוף על פניו גילה לי שהתקווה להגיע בזמן נגוזה. הם התעוו בכאב, ייאוש ועצב אינסופי, כמו שרק בן 4 שמנסה לשכנע את ההורים שלו מסוגל לבטא. רותם נפל על הרצפה כבובת סמרטוטים וקבר את פניו בשטיח, בוכה. הו לא…

״רותם״, לחשתי לו בכל השלווה שהצלחתי לגייס, ״אני מאד מתנצל, אבל זה המצב. אין מה לעשות.״

הבכי התגבר, אבל אני הייתי בשלי. ״רותם״, הגנבתי נימה אסרטיבית לדבריי, ״זה המצב ואין מה לעשות – ואין לנו זמן גם לבכות. קום ובוא נשתף פעולה בשביל שנצליח לעשות את הכל מהר.״

בובת הסמרטוטים המשיכה להתייפח על השטיח, ואני הרגשתי שהסבלנות שלי מגיעה לקיצה. ״קום מיד״, אמרתי לו בכעס, ״אין לנו זמן לזה. זה המצב ואתה ילד גדול ויכול להבין שאין מה לעשות. עכשיו קום!״.

רותם התרומם מהרצפה מתייפח, פניו שטופות בדמעות, ואז עצר במקומו למספר שניות. נתתי לו את הזמן, עד שראיתי שהוא נע לעברי. פתחתי את ידיי והוא חיבק אותי חזק חזק בשקט, ללא מילה. עטפתי אותו בחזרה, וכך נשארנו חבוקים מספר שניות. הרגשתי את המתח והנוקשות נשטפים ממנו ואת גופו נרפה. נשימותיו האטו והסדירו את עצמם. המשכתי לאחוז בו, ואז שמעתי אותו פונה אלי. ״אבא״, הוא אמר בקול יציב. שחררתי את החיבוק והבטתי בו. פניו היו נקיות, ללא עצב או תסכול, רק לאות של אחרי משבר. ״אבא״, הוא המשיך, ״אפשר לעשות היום בערב אמבטיה?״

״כן״, אמרתי לו, מחייך אליו בהקלה, ״כמובן״.

הוא חייך בחזרה וזינק על רגליו. ״בוא תראה איזה מהיר אני! ספידי מקווין!״ הוא צעק והחל לרוץ, וכך, כשאנו מייצרים כמיטב יכולתנו צלילי מכוניות מירוץ, יצאנו מחדר האמבטיה לסלון להמשיך את הבוקר המקוצרר שלפנינו.