פרידה מנלה

כללינלה
רשומה רגילה

…הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים.
"אינכן דומות לשושנה שלי", הוא אמר, "אתם עדיין אינכן ולא כלום. איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם".
השושנים היו נבוכות מאד.
"אתן יפות, אבל ריקות מתוכן", הוא המשיך. "אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל ליופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי".

(הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי)

כשנלה, לברדורית מעורבת בכנעני, היתה בת שנתיים, סיימתי לקרוא את הספר ״מארלי ואני״.

זו היתה שעת לילה. הג׳ינג׳ית כבר היתה שקועה בחלומה השני ואני קראתי באמוק את הדפים האחרונים בספר, בולע אותם ומרגיש את הלב שוקע יותר ויותר אל התחתונים, עד שהגעתי לסוף הטרגי. לא יכולתי להשאר במיטה. קמתי, רצתי לסלון וקברתי את פני בחזה השעיר והחמים של נלה המופתעת. ״אל תלכי מאיתנו״, יבבתי לתוך הכלבה, יודע שיום אחד זה יקרה, בצורה זו או אחרת, אבל מסרב לתת לזה להגיע. ״אל תלכי, אני אוהב אותך״.

***

צהריים.

נלה בת ה-11 פוסעת לתוך הבית בנון-שלנטיות המוכרת שלה. היא מתיישבת על השמיכה הפרושה בפינתה ומשעינה את ראשה על כפותיה הקדמיות. אני מביט בה במבט חטוף ואז חוזר למחשב ולעבודה שבה הייתי שקוע. הג׳ינג׳ית בלימודי ערב, ובעוד רגע יתחיל האטרף של ילדים שחוזרים הביתה.

פתאום אני שומע קול נפילה חזק. אני מביט לכיוון הרעש ורואה את נלה שרועה על הרצפה, רגליה מסובכות באופניים של רותם שנשענות על הקיר. מבטה מופתע ומבולבל ממה שקרה.

אני קם וניגש אליה, רוכן ומלטף אותה. כבר לפני מספר ימים התגלו אצלה סימנים ראשונים של כאבי פרקים. הילדה מזדקנת. הוטרינרית הסבירה שהכאבים יכולים לגרום לה להפתעה שכזו.

״זה בסדר״, אני לוחש לה, ״זה יעבור עוד מעט״.

***

לקח לנו קצת זמן לקלוט עד כמה הכלבה הצעירה והשובבה הזאת הולכת לשנות לנו את החיים. היא לא נכנסה לחיינו בשקט ובנימוס, אלא בכרסומים בלתי פוסקים בכל מה שסביבה. ספרים איבדו את כריכותיהם, דיסקים את המארזים, הספה הגדולה הסלון החלה לאבד יציבות בזמן שרגליה נשחקו, והשיא היה בבוקר בו קמתי לגלות את משקפי השמש וכרטיס האשראי שלי לעוסים.

היה צריך לעשות משהו, ומהר. התחלנו לראות סימני שיניים בקירות מצופי העץ שבדירה השכורה.

באותו שבוע התחלנו באילוף הסוררת. מצאנו מאלפת מדהימה בשם מיכל שלימדה אותנו את רזי האילוף, ומאותו רגע בכל יום בחודשים הקרובים הבקרים של נלה ושלי הוסבו ללימוד.

בבוקר, לפני העבודה, הייתי חותך שתי נקניקיות לחתיכות קטנות ושם בפאוץ׳ שנשאתי על מותני. אז נלה היתה מתייצבת בשקיקה ליד הדלת – וביחד יצאנו לאימונים.

40 דקות כל בוקר פסעתי איתה בשבילי השכונה, מתרגל איתה הליכת ״רגלי״, ישיבה ושכיבה, מאמן אותה בהתעלמות מחתולים ומצ׳פר בהתאם. אט-אט נלה למדה להבין את מה שאני דורש ואני למדתי את שפת הגוף שלה, מתרגש וגאה לראות את המופרעת הזאת יושבת בין חתולים, מאמץ אדיר על פניה לא לקפוץ עליהם, אבל לא זזה מילימטר. והפנים שלה קרנו, מאושרת מהעבודה והמשחק המשותפים.

***

שעה אחרי שנפלה מגיע הזמן לקחת את התאומים ואת רותם מהמסגרות. אני מבטיח לנלה שאני כבר חוזר ומכסה אותה בשמיכה שלא יהיה לה קר מדי. היא משעינה את ראשה על כפותיה הקדמיות ונראה שהיא מעדיפה לנצל את הזמן לנמנם קצת.

כשאני חוזר כעבור חצי שעה עם הילדים היא לא רצה לקדם את פנינו כמו תמיד. אני מביט אליה והיא מרימה את ראשה בחזרה. אז היא עושה מאמץ עילאי להתרומם, פוסעת צעד וחצי ברגלים לא בטוחות, אבל נראה שרגלה האחורית לא מגיבה לה כלל, רגליה מסתבכות אחת בשניה והיא נופלת בקול חבטה עז על הרצפה.

״נלה לא מרגישה טוב״, אני אומר לתאומים וניגש אליה, ממשש את הרגל האחורית ומזיז אותה. אין סימן לפגיעה, אין יבבות שיכולות להצביע על שבר, אין כלום – גם לא התנגדות מצד השרירים שברגל.

תחושה קשה מתחילה להזדחל במעלה גופי, ואני ממהר להתקשר לוטרינרית.

***

בכל לילה נהגתי לפתוח לנלה את הדלת ולשחרר אותה להסתובב חופשי. אחרי יום שלם שהיתה כלואה בבית ידעתי שהיא זקוקה למרחבים האלה. היא זקוקה לרוץ, להריח, להרגיש את הרוח על הפנים, לחוות את העולם.

לילה אחד היא לא חזרה. חיכיתי ליד הדלת הפתוחה שעה ארוכה, אולם נלה איננה.

יצאתי מהבית והתחלתי לחפש אותה. במשך שעתיים הקפתי את כל המושב מסתכל לכל עבר, שורק וקורא לה בשמה. חרדה הציפה אותי יותר ויותר עם כל רגע שעבר. דמיינתי אותה מוטלת בתעלה בצד הכביש אחרי שנתקלה ונפלה, רגלה שבורה או גרוע מזה. הרגשתי שעולמי מתמוטט עלי, שאני לא יודע מה אעשה אם לא אמצא אותה.

אחרי חיפוש שנמשך כנצח חזרתי הביתה, מוכן להעיר את הג׳ינג׳ית וליידע אותה שמשהו נורא קרה. רגע לפני שעשיתי זאת פתחתי את דלת המרפסת – ונלה פסעה פנימה, מאושרת שסוף סוף פתחו לה. לא שמתי לב בכלל שהיא לא יצאה מהדלת הראשית אלא היתה בגינה שבאחורי הבית, ואני בטעות סגרתי אותה שם.

התנפלתי עליה בחיבוקים ונשיקות, והרשיתי לעצמי לבכות סוף סוף, נותן לכל המתח וחוסר האונים להתנקות מהמערכת. היא ליקקה את הפנים שלי בתגובה, כאומרת ״די, די, הכל בסדר״.

***

אני מנסה לעזור לנלה לקום מהרצפה, לראות איך תגיב לנסיון לעמוד על הרגלים. התחושה דומה להרמת שק של מלט, ללא התנגדות או כח משל עצמו. היא נופלת בחזרה בחבטה לרצפה, נשכבת על צידה, פיה פעור ולשונה סרוחה על הרצפה, מתנשמת לאט מדי.

באותו רגע מכה בי ההכרה שמשהו גדול יותר עובר עליה, שזו לא בעיה ברגל אלא משהו איום יותר. אני קולט שהיא נכבית מול העיניים שלי.

אני כותב את זה בצ׳ט לג׳ינג׳ית שכבר היתה בדרכה ללימודים, והיא עונה לי מיד ״אני באה״.

אני מתיישב ליד נלה המתנשמת ומלטף אותה, מגרד מאחורי האוזנים שלה כמו שהיא אוהבת. היא לא מזיזה שריר, רק מתנשמת בכבדות.

***

כשרותם היה בן שנתיים קנינו לו מיטת נוער גדולה, ואז החל נוהל קריאת ספר לפני השינה. הכל פעם שהתישבתי במיטה שלו להקריא ספר, נלה היתה נכנסת לחדר בשקט. המיטה היתה רועדת לרגע אחד ואז מפסיקה.

״מה זה?״ שאל רותם בפעמים הראשונות. הייתי מצביע לו למטה, על הזנב שמציץ מתחת למיטה. נלה, הכלבה הגדולה הזאת, דחסה את עצמה אל מתחת למיטה ושם שכבה, מקשיבה לנו מדברים ונהנית מהחברה.

אהבתי להרגיש אותה בסביבה, כמו אחות גדולה ששומרת על האח הקטן.

***

כל רגע הג׳ינג׳ית אמורה להגיע הביתה, ואז ארוץ עם נלה לוטרינרית.

״אני כבר חוזר״, אני לוחש לנלה שהתנשמה בכבדות, ורץ לשירותים.

התאומים, כנהוג בגיל שנתיים, מכבדים את הפרטיות שלי בכך שנכנסים לחדר השירותים עם טאבלט ביד והרבה צחוק ושמחה. נטע מחזיקה את הטאבלט ומראה לי משחק שמשמיע צלילי חצוצרה עליזים. היא לוחצת על הכפתורים ונקרעה מצחוק למשמע הצלילים. עומר מצטרף לחגיגה.

ואני רק רוצה לצאת משם כבר, לקחת את נלה ולדאוג שהיא תהיה בסדר.

***

נלה בוהה בחלל האוויר. הנשימה שלה כבדה, ושום איבר אחר בגופה לא מציית לה יותר. הדבר היחיד שהיא מצליחה לעשות הוא לנשום – אויר פנימה, אויר החוצה, אויר פנימה, אויר החוצה.

מרחוק היא שומעת קולות צחוק של הגורים הקטנים ועוד צלילים מוזרים. הם רחוקים, ונדמים כמתרחקים עם כל רגע שעובר.

היא בוהה באוויר, נושמת לאט.

העולם מצר עצמו לקולות מרוחקים, ואז מתחיל להיעלם.

כאשר מתקרבים אליה צעדים, אין כבר מי שישמע אותם.

***

רגע לפני שאני מוסר את הגופה אני רוכן אליה. היא עוד חמימה, והריח המוכר של נלה עולה ממנה. אני מנשק את אפה הרך ומסניף מלוא הריאות את ריח הגוף שלה, יודע שזאת הפעם האחרונה.

***

לילה.

כולם ישנים חוץ ממני. כל לילה רק אני ונלה היינו נשארים ערים עד מאוחר. כשהייתי מכבה את האורות היא היתה מלווה אותי לקומה השניה והולכת לישון על רצפת אחד מחדרי השינה, ליד בני המשפחה שלה.

עכשיו ריק פה.

בתוך אחד הבתים במושב ישן בן העוולה שפיזר רעל וחולם ודאי חלום מתוק על כלבים מתים.

לפחות השמים בוכים.