אמנזיית גדילה ורגעים שאינם יותר

הורותגשר הזהב בערפל
רשומה רגילה

ביום שישי לקחתי את נלה, הכלבה, לוטרינר. כשחזרנו החלטתי שאאסוף את הילדים לפני שאוריד את נלה בבית. היא ישבה במושב שלצד הנהג, מוציאה את אפה הסקרן מהחלון ומשרבבת לשון בהתלהבות.

כשאספנו את רותם הוא שמח לראות אותה מלווה אותנו.

״איזה מצחיק שהיא יושבת במקום של אמא״, העיר.

״כן…״, עניתי, ״זוכר שפעם היא נהגה לשבת לידך?״

״לא״, הוא אמר.

מאז שנולדו התאומים הפסקנו לקחת את נלה איתנו ברכב. בעיית מקום נוצרה ונאלצנו לוותר על שילובה בטיולים משפחתיים – מבאס למדי. אבל לפני זה היא היתה נוכחת איתנו בכל נסיעה, יושבת במושב האחורי ליד כיסא הילדים של רותם. היא נהגה לפסוע מצד לצד בחוסר סבלנות ולדחוף את ראשה הסקרן לכיוון חלונו של רותם הפעוט, מה שהוביל לסדרה של מחאות מכיוונו וקריאות תיסכול ״נלה!!! דייי!!!!!״.

״מה זאת אומרת לא זוכר?״, שאלתי, ״אתה זוכר איך היינו נוסעים לפני התאומים?״

״לא״, הוא ענה בפשטות.

״אתה זוכר בכלל משהו מהתקופה לפני שהיו לך אחים? זוכר שהיית ילד יחיד?״

״לא״.

***

בכל פעם שלקחנו את רותם התינוק (או הפעוט) לטיולים, אירועים והצגות, הנחנו שכנראה הוא לא יזכור את זה.

״אז למה להשקיע אם ממילא הוא לא יזכור כלום?״, לפעמים היה תוהה לעברנו מכר זה או אחר, והתשובה שלנו תמיד היתה: הוא אולי לא יזכור, אבל כל הפעילויות האלה הם חלק ממה שמגדיר אותו, חלק ממה שיבנה אותו. אז יש להם חלק, גם אם לא בזיכרון.

ידעתי, הבנתי, ועדיין לא הייתי מוכן לעצב שהכה בי למשמע התשובה הפשוטה של רותם: ״לא. לא זוכר כלום״. תחושה של אובדן הציפה את כולי, אובדן של הפעוט התמים והקטן שקראו לו רותם, של הילדון שחלק איתי כל-כך הרבה זמנים של קירבה ואינטימיות. אובדן של רגעים של קריאת סיפורים לפני השינה, של ספרים שלמים שאני כבר יודע בעל פה והוא לא זוכר אותם. של טיולים אחרי הגן לרפת ולתרנגולות, של צעידות ארוכות במושב עם נלה ומקלות, מעמידים פנים שאנחנו משלחת ציד חיות טורפות. של ערבי צפיה משותפת בתוכניות חיות בנשיונל ג׳אוגרפיק, כשאני מספר לו את כל מה שנאמר שם והוא משתאה מהיופי שבטבע. של בדיחות משותפות, דגדוגים אל תוך הלילה ומשחקי טיפוס-על-אבא אחרי מקלחת. של אמבטיות רוויות בשירים, משחקי נדמה-לי עם החיות שבמים, ואשל אמבטיות משותפות אחרי ביקור בבריכה שבהן בעיקר השפרצנו מים וקצף אחד על השני.

״לא זוכר כלום״, אמר האהוב שלי.

ובאותו רגע כל הרגעים האלה נשארו רק אצלי, בתוך הראש שלי. הזכרונות הם שלי בלבד, חד-צדדיים, ומי שחלק אותם איתי גדל והשאיר אותם מאחוריו.

גם אם יודעים על אובדן שהוא מתקרב, לא ניתן להתגבר על התחושה הקשה שמלווה אותו. זאת שידענו שהוא לא יזכור כלום לא הכין אותי למכה שחשתי כשנותרתי לבד, רק אני והזכרונות שלי, שלי בלבד.

***

אני שמח שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנתיים פלוס פלוס. פתאום המשמעות שלו מעמיקה עבורי, וממקום לפרוק ולתאר את המתרחש הוא מקבל מימד נוסף – לשמר את הרגעים המשותפים. כשאני חולק רגע בבלוג אני משתף אותו איתכם, וגם אם הילד שלי גדל ושוכח – הרגע תועד ויהיה שם לעוד זמן רב. אני מקווה.

בינתיים בכל פעם שאני מביט ברותם אני רואה את מי שהוא עכשיו, אבל גם את מי שהיה. אני רואה את החיוך היפהפה של היום ואת המבט הנבוך של גיל 3, את ההשתאות של גיל שנתיים ואת העליצות של גיל שנה. אני רואה שכבות של רותם מונחות אחת על השניה ומרכיבות דמות שאני אוהב כל-כך. מי יודע, אולי זה התבלין שהופך את אהבת ההורה לילדו לעוצמתית כל-כך, רב-המימדיות שלה. אני אוהב אותו כל-כך על כל מה שהוא היום, על כל מה שהיה, ועל כל הפוטנציאל שטמון בו להיות בעתיד. מדובר על המון אהבה ללב אחד, אבל אנחנו ההורים חזקים, אנחנו עומדים בזה, וממשיכים הלאה. הרבה ביחד אבל קצת לבד, עם זכרונות שנשארו רק שלנו.