״יבה בה בה בה, בעזרת השם״

לקרואתיבת נח
רשומה רגילה

נמצאים בסטימצקי, מחפשים ספרים חדשים לקנות לרותם. הקטן מרחף סביב מדפי ה-1+1 כמו יונק דבש, מרפרף בהתרגשות ומחפש מה ימשוך את עיניו. ואז אני רואה אותו נעמד, עיניו בורקות וספר גדול בידיו. ״אבא״, הוא קורא, ״תראה, תיבת נח!״. בכריכת הספר מצויירת התיבה, והכותרת היא ״סיפורי התורה לילדים״.

אני מנסה להסב את תשומת ליבו לספרים אחרים, אבל הוא כבר מדפדף בספר בהתרגשות ופולט מדי פעם קריאות ביניים. ״אדם וחווה!״. ״מגדל בבל!״. ״בני ישראל במצרים!״.

האתאיסט הקטן שלי.

borders

את תיבת נח הוא הכיר לראשונה דרך ספר ילדים שאנחנו מקריאים לו לעיתים לפני השינה. רכשנו אותו כי הוא נכתב ע״י יורם טהרלב ואוייר ע״י דני קרמן, מה שלא הפריע לדמות הראשית (נח, כמובן, מה חשבתם?) לסיים כל עמוד בטקסט האלמותי: ״… ומזמר את השיר שאין לו שם: יבה בה בה בה בה בה, בעזרת השם!״. תקלטו חרוז – ״שם״ ו״שם״.

הספר הפך להיות פייבוריט שלו, וקרנו אף גדל כשבגן סיפרו להם סיפורי תנ״ך, וסיפור המבול הוזכר גם הוא. יום אחד רותם חוזר משולהב ומספר לי על מגדל בבל שבנו אותו עד לשמים ואז אלוהים לא נתן להם והרס את המגדל (הקטע של השפות היה מורכב מדי). ביום אחר הוא מספר לי על אדם וחוה והתפוח. ובין הסיפורים האלו המילה ״אלוהים״ נשנית שוב ושוב, אבל ללא הבנה מלאה של משמעות היישות הזאת. מבחינת רותם מדובר בסוג של קוסם מארץ עוץ.

מאז תיבת נח נמצאת בכל מקום. בדרך לטיול באילת אנחנו שומעים את ״נח״ של מתי כספי, עוצרים בחוות האנטילופות בצופר בשביל לחזות בתיבת נח שבנו שם, ב״עיר המלכים״ באילת משחקים בתיבת נח באיזור משחקי הילדים. היא בכל מקום, ויחד איתה תמיד השיר שאין לו שם – יבה בה בה בה בה, בעזרת השם.

borders

בחזרה לחנות. אני מציץ בספר שבידיו – וארא כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.

דווקא נחמד לי העניין שלו בסיפורי התנ״ך. כשאנחנו מזכירים אותם הם נכנסים תחת קטגוריית ה״אגדות״, ושם זה צריך להשאר. בסופו של יום אין רע בללמוד ולהכיר את אוצר האגדה היהודי הזה – סיפורים מעניינים (גם אם קצת פסיכיים לפעמים), וזה מה שחשוב. עכשיו בבית יש לו את ספר המיתולוגיה היוונית ואת ספר המיתולוגיה היהודית הזאת. מעניין אם יש עלילות גילגמש לילדים.