לא חבר שלך יותר!

הורותכועס
רשומה רגילה

יום ה׳, לפני שבוע:

אחרי שרותם נרדם, בערב, הג׳ינג׳ית ואני מדברים עליו. ״הוא סיפר לי שהוא רב עם אייל״, הוא אומרת לי. אייל הוא אחד החברים הטובים ביותר של רותם, חבר שמלווה אותו כמעט שנתיים – יותר מחצי חיים. ״היה איזה משהו שעצבן את אייל, והוא אמר לו ׳אני לא חבר שלך!׳. זה העציב את רותם מאד והוא דיבר על זה כשלקחתי אותו מהגן״. אני מהנהן וחושב לעצמי כמה זה וודאי לא נעים לשמוע כזה משפט. אנחנו מסכמים לבדוק עם אמא של אייל אם ידוע לה על מריבה חריגה ביניהם, לוודא שהכל בסדר.

 

חג שבועות, לפני שנה:

רותם ואייל משתוללים בגינת המשחקים בכפר שמואל. שניהם לבושים בחולצות לבנות בגלל הטקס בגן, ונראים כמו זוג מלאכים שנפלו מהשמיים לתוך ארגז חול גדול. הם רצים וצווחים באושר, כמו שרק זאטוטים קטנים יודעים להנות מהעולם.

רותם ואייל עולים ביחד על מגלשה, ומתגלשים ביחד תוך דחיפות וקולות צחוק. התוצאה היא מיני-ערימת ילדים, כשאייל יושב על רותם. אני רואה את רותם נלחץ, תקוע מתחת לגופו של אייל, והצחוק שלו הופך מהר לפאניקה. אני עוד לא מספיק לקלוט מה קרה, אבל אמא של אייל קולטת וצועקת עליו ״תקום! תקום ממנו!״. אייל נבהל וקופץ, ואז רואה את רותם בוכה מתחתיו.

התגובה המיידית שלו היא לצעוק לכיוונו של רותם ״אני לא חבר שלך!״ וללכת משם בזעם. הוא מגן על עצמו – מהכעס ששמע בקול של אימו, אולי מתחושת האשמה כשהוא רואה את רותם בוכה – ומערכת ההגנה הפנימית נכנסת לפעולה ומטילה את האחריות על העולם. הוא הולך למתקן משחקים אחר, ורותם נעמד במקומו מבולבל. הוא מנער את החול מבגדיו, כבר לא בוכה, ורץ אחרי אייל בקריאות עליזות ״אייל! אייל!״.
אייל לא עונה. הוא מתעלם בהפגנתיות ומטפס על מתקן אחד. רותם מנסה לטפס אחריו וקורא לו, ואייל מסתובב אליו ובועט לו בבטן, צועק ״אני לא חבר שלך!״.

רותם נופל לאחור ומתיישב המום על החול. אני רואה את הפנים שלו והלב נקרע. גיל התמימות הוא גיל מדהים אצל ילדים, אבל גם עם פוטנציאל כל-כך נפיץ לכאב. אתה עוד לא יודע איך העולם עובד, אתה לא מבין למה אנשים עושים מה שהם עושים, ואתה עוד לא מגלה שלפעמים אחרי טיפוס ברכבת הרים יכולה להגיע נפילה חופשית בלי שום הכנה. הוא לא מבין למה אייל לא רוצה להיות חבר שלו. הוא לא מבין מה הוא עשה שזה מגיע לו. הוא רק יודע שאייל, החבר הטוב איתו שיחק לפני רגע, בעט בו. ואז פניו מתעוותות והוא מתחיל לבכות, בכי נעלב. אני רץ ואוחז בידי ומחבק אותו חזק, לוחש מילות הרגעה ואהבה. הוא מחזיק אותי בכל כוחו ומתייפח אל תוך הכתף שלי, מחפש להבין מה קרה.

באותו יום לא ייעלם החתול השחור שביניהם, אבל למחרת כבר הכל יישכח כלא היה.

 

יום ו׳, לפני שבוע:

אני אוסף את רותם מהגן, כולו סמוק ומלא התלהבות מיום טוב של משחקים, טיולים ותגליות. הוא משתולל בחצר עם חברים טובים, אייל ורועי, וטוב לו.

בדרך, כשאנחנו נוסעים במכונית, הוא מספר לי שעשו קבלת שבת באמצע הטיול ושהוא אפה חלה בצורה של רעמה של אריה, אותה הוא מראה לי בהתלהבות. ואז הוא שותק ומביט אל הדרך, חושב על היום שהיה.

״אבא״, הוא אומר, ״אתה יודע שמקודם אייל לא היה חבר שלי והיום הוא כן חבר שלי?״

״כן״, אני אומר, מחייך אליו, ״אני שמח לראות שאתם חברים. כיף לכם ביחד.״

״אתמול הוא לא היה חבר שלי״, הוא אומר בקול מהורהר.

״הוא תמיד היה חבר שלך, קטשופ״, אני אומר לו, ״פשוט לפעמים כשהוא כועס מה שיוצא לו מהפה זה ׳אני לא חבר שלך׳. זה לא באמת, זה רק כי הוא כועס. אתם תמיד חברים – גם אתמול, גם היום״.

רותם מהנהן ומחייך. יום טוב היה לו, ולא אכפת לו למה אייל עשה את מה שהוא עשה – עכשיו הוא מרגיש בסדר. רק קצת פחות תמים.

 

חברים?