פטריארכיה בוורוד

הומורוורוד
רשומה רגילה

משהו מקולקל בנטע.

זה התחיל כשראיתי אותה גוחנת אל הרצפה ואוחזת במכונית צעצוע בידיים. היא הניעה אותה הלוך ושוב, ונראה שהיא נהנית מהצלילים שהמכונית משמיעה. מדי פעם היא השמיעה צלילי ״בררר״, חיקויים של כלי רכב ממונע כלשהו. היה נראה שהיא נהנית מאד מהמשחק, למרות שלא מדובר בערכת כלי המטבח הקטנים שקנינו במיוחד בשבילה.

באותו יום אחרי האמבטיה בחרתי בשבילה בגד וורוד במיוחד. חולצה וורודה ומכנסיים וורודות, גרבים וורודות מזעזעות. זה אמור לסדר את מה שהתקלקל, חשבתי.

למחרת נטע התעכבה ליד שולחן כלי העבודה המיניאטורים של רותם. היא שלפה מברג מפלסטיק ונופפה בו בידיה בהנאה ברורה. ״בררר״ היא השמיעה בהתלהבות, מחקה מברגה חשמלית. לקחתי בעדינות את המברג מידיה וחייכתי אליה. ״את עוד קטנה להבין מה את עושה״, אמרתי לה ברכות, ודחפתי לידיה סיר פלסטיק קטן. וורוד. נטע חייכה בחזרה את החיוך חסר השיניים שלה ורכנה למלא את הסיר באומים וברגים קטנים.

לפני השינה החלפנו לנטע את הסדינים לסדינים וורודים וכיסינו אותה בשמיכה וורודה. ״חלומות וורודים״, לחשתי לה, ״על חדי קרן, נסיכות ופיות״. בתגובה שמעתי פלוץ לא נשי כלל מכיוונה, ועיניה הקטנות נעצמו אט-אט. נשקתי לה ויצאתי בשקט מהחדר, מקווה שסיימנו עם ההבלים השגויים מיגדרית.

כשהסתבר למחרת שהיא אוהבת להרוס מגדלי קוביות יותר משהיא אוהבת לבנות אותם הרגשתי שהגיעו מים עד נפש וכינסתי את הג׳ינג׳ית לישיבת חירום.

״הוורוד לא משפיע עליה״, אמרתי לג׳ינג׳ית בנימה מדוכדכת. היא הביטה בי בדממה נדה בראשה.

״לא מזמן תפסתי אותה בונה בלגו. עם קוביות כחולות״, הוספתי, ״וכשהיא סיימה היא החזיקה את זה באוויר. כאילו זה מטוס״.

הג׳ינג׳ית תפסה את ראשה בין ידיה בייאוש והביטה לרצפה.

״תגידי משהו!״ קראתי בתסכול, ״אני מרגיש שאני היחיד שמנסה לדאוג להסללה פה!״

היא הרימה את ראשה והביטה בי. ״נדפק לך המוח?״, היא אמרה, ״מה הקשקושים האלה על וורוד ולגו ומטוס? יש לנו ילדה נבונה, יצירתית ושמחה. מה הבעיה?״

באותו רגע זה הכה בי. הבטתי בבגדים הכחולים של הג׳ינג׳ית, בנעליים השחורות שלה, באניצי הדשא על מכנסיה שנשארו מכיסוח הגינה, בחשבונות הבנק עליהם היא בדיוק עברה, והבנתי – הפטריארכיה כשלה בביתי שלי. שלי!

הרמתי ידיים. ״באמת דיברתי שטויות״, אמרתי, וקמתי ללכת לכיוון המטבח.

״ממי, תכין לי קפה, טוב?״ אמרה הג׳ינג׳ית כשעברתי לידה, והמשיכה לעבור על החשבונות.

המשכתי ללכת, מתכווץ מדי פעם מקולות הפטיש שנשמעו מכיוון נטע. היא ניסתה לחבר צעצועים יחד על ידי מכות פטיש תוך קריאות ״בררר״. לצידה עמד עומר שעון על הקיר, מנסה להזיז את רגליו הקטנות לעמידת פלייה וממנה יציאה לרלווה. הוא חייך אלי בחזרה, פניו קורנות מאושר, וקפץ לגראן ז׳טה מרשים למדי, חצאית הטוטו הכחולה שלו מתנפנפת באוויר.

אבל לפחות היא היתה כחולה.