השפה הפרטית (והסודית) של התאומים

הורותהתאומים ביחד
רשומה רגילה

באחד הלילות התעוררה נטע ולא הצליחה לשוב לישון בגלל צינון עיקש. נזלת טפטפה ללא הרף מאפה מונעת ממנה לנשום סדיר, וזה עצבן אותה. העירנות שנכפתה עליה הובילה אותה להחלטה שאין טעם לחזור לישון – היא תקום ותטייל בבית ב-23:00 בלילה, כי אם אי אפשר לישון אז כנראה שזה לא באמת חשוב כל-כך. הלא כן? ניסיתי להרדים אותה בשיטות שונות (רק אלו המאושרות על ידי אמנת ז׳נבה) אבל העירנות רק התגברה. עליתי איתה למעלה לחדר של עומר ושלה וניסיתי שם לנדנד אותה על הידיים ולהחזיר לה את הרוגע והשקט שיכולים להוביל לשינה.

תוך כדי נדנודים קלטה נטע בצידו השני של החדר את המיטה של עומר. מיד היא הטתה את ראשה אל המיטה, וכל גופה סימן לי ״לשם״. הלכתי איתה ״לשם״, ונטע גחנה מעבר לידיי האוחזות בה והביטה בעומר הישן בשלווה. היא חייכה ובמלוא עוצמת גרונה קראה לעבר הדמות הישנה ״אֶ!״.

אוי לא.

***

כשרותם היה בן שנה וחודשיים הוא רק החל לשים לב לתינוקות שסביבו, אבל הם לא ממש עניינו אותו. סוג של מכשולים הכרחיים בדרך לצעצועים ותו לא. היינו מגיעים לגן בסיומו של יום ורואים את התינוקות זוחלים אחד ליד השני במסלולים מתנגשים לעיתים אבל בלתי תלויים, כאילו כל אחד רואה את כל מה שבחדר כמשהו לטפס עליו או לעקוף אותו.

זהו לוקסוס שלתאומים אין. בגיל שנה וחודשיים הם משופשפים היטב בהיכרות עם התאום שלהם, היצור הזה שלא עוזב אותם לרגע. הם רואים אחד את השני בבוקר כשקמים, כשמשחקים, כשעושים אמבטיה, הם מתחככים אחד בשני כשרבים (והרבה) על צעצועים, והם מתחרים אחד עם השני על תשומת הלב של ההורה הפנוי – בין אם בצלילים, בתנועות, או בקפיצת אמוק על ההורה בנסיון להעיף את התאום המעצבן שכבר יושב שם על הברכים.

ההתקלויות התכופות שלהם אחד בשני נגמרו עד כה בעיקר בבכי ובתיסכול, אבל לאחרונה נצפים יותר ויותר ניצנים של תקשורת ממשית. חילופי מבטים משועשעים, צחוקים משותפים פתאומיים, וצליל אחד שייחודי רק להם, הברה שמקשרת ביניהן, המצאה בלעדית של נטע, התקשורתית יותר מבין שניהם.

אֶ!

זהו צליל ״Eh" חזק, מתחיל בעיצור מתפרץ ומסתיים בתנועה קצרה. הוא נאמר תמיד בליווי חיוך ועפעוף בריסים, הצורה בה נטע משתמשת להשגת תשומת לב. בהתחלה היא נהגה להשמיע את הצליל הזה כלפי עומר תוך כדי הצצה אליו מאחורי הקיר, ואז מתחבאת שוב. הוא היה נקרע מצחוק והיא שוב היתה מציצה, אומרת ״אֶ!״ בחיוך ובורחת. שניהם אהבו את זה מאד.

הקריאה ״אֶ!״ הפכה אט-אט למקבילה של ״אני רוצה לשחק איתך עכשיו״. השימוש בה הוא עדיין נדיר, מכיוון שהשניים מעדיפים משחק פרטני כרגע מאשר משחק ביחד, אבל כשאני כן שומע את הצליל הזה אני יודע שני דברים: נטע במצב רוח שובב, והיא בזה הרגע מחייכת לעומר וגורמת לו להקרע מצחוק. בדוק.

***

 

צליל ההזמנה למשחק של נטע עוד הדהד בחלל החדר הישן כשהבנתי שהיא זוממת לא להיות היחידה שערה עכשיו.

״לא״, לחשתי אליה וניסיתי להרחיק אותה מהמיטה, אבל כל גופה נמתח כחץ לכיוון עומר וראשה נע בניגוד לכיוון צעדיי, מנסה לשמור על מבטה קבוע לכיוון הילדון הישן. ״אֶ!״ היא קראה לעברו, מחייכת ומעפעת בעיניה. ״אֶ! אֶ! אֶ! אֶ!״, או בשפתנו ״בוא כבר, לא שמעת? יש מסיבה!״.

ניסיתי להסות אותה, להרגיע, לשים מוצץ, אבל כלום. היא היתה ממוקדת בנסיונות לצוות אליה את הפושע השני. ״אֶ! אֶ! אֶ!״

יצאתי מהר מהחדר וחזרתי איתה לסלון במפח נפש. נטע השתתקה, מביטה לכיוון החדר ממנו יצאנו בדממה, פניה מהורהרות. בלית ברירה, ללא חבר למשחק, היא חזרה לישון מהר מאד כעבור יותר משעה.

***

הבוקר הכנסתי את נטע ראשונה למכונית וחגרתי אותה לכסא שלה. אחרי הכנסתי את עומר, ובזמן שחגרתי אותו נטע התכופפה קדימה, הביטה אליו, חייכה חיוך גדול ואמרה ״הוֹ!״, מסיימת את דבריה בצחוק. עומר צחקק אליה בחזרה, ואני הבטתי בשניהם נבוך, תוהה האם הם צוחקים עלי.

עד שגיליתי מה אומר ״הו״ בקלינגונית. אהמ.

ההברות הללו הן רק ההתחלה. אני מתחיל לראות שיתופי פעולה חדשים בינהם, מזימות שנרקמות בחילופי מבטים. לא נדיר כבר לראות את שניהם יושבים ליד המזווה במטבח ומפרקים את תכולתו בשיתוף פעולה שכמותו ניתן לראות רק בין לוחמי סיירות ותיקים. את ה״שיחות״ ביניהם יוזמת כרגע בעיקר נטע, אבל עומר נהנה מכל רגע, ובקרוב גם הוא יתחיל לתרום את חלקו. בינתיים אני נהנה להסתכל מהצד ולראות את היישות הזאת הקרוייה ״תאומים״ מקבלת אופי וצורה.