איך לדכא מרד בקלות

הורותעומר ונטע הפושטקים הקטנים
רשומה רגילה

בשנה האחרונה מופצת שוב ושוב בפייסבוק תמונה של קהל גרמנים גדול, כולם עומדים מתוחים ומצדיעים במועל יד, ובין ההמון הזה עומד אדם כשידיו שמוטות ומבטו אומר ״תגידו, נדפק לכם המוח?״. הכיתוב המלווה את התמונה הוא לרוב ״Be this guy״.

לא משנה שאני לא ממש מסכים עם המסר הזה, מכיוון שללכת נגד הזרם באופן קבוע לא אומר שאתה בהכרח עושה משהו נכון (למשל מתנגדי החיסונים או כל מאמיני הקונספירציות באשר הן), אבל אני חושב שנסכים כולנו על דבר אחד – קשה מאד להיות האיש הזה. קשה מאד להיות זה הפועל אחרת מכולם, ויודע שיהיו לכך כנראה השלכות חמורות. קשה להיות לבד.

לעומת זאת אם אתה חלק מתאומים…

לפעמים אני מוצא את עצמי מול צמד עקשנים שעושים מה שבראש שלהם. הם אמיצים, הם לא מפחדים מתגמול, ויש להם אחד את השניה. אני רואה אותם מגניבים מדי פעם מבט אחד לשניה, מוודאים שהם לא לבד במערכה, וכל אישוש כזה רק מגביר את האש תחת המרידות הקטנות שלהם.

הם לא פועלים נגד הזרם – הם הזרם, ואני כהורה עומד מולם ומגרד את הקרקפת בתסכול.

***

בוקר סטנדרטי, הכנות לגן.

הושבתי את נטע בכסא התינוק שלה במכונית ולקחתי את עומר לכסא שלו. כשהגעתי, אני רואה את נטע עומדת בהפגנתיות על הכסא שלה ומחייכת אלי. הושבתי את עומר וחזרתי לכסאה של נטע, אך כשהגעתי הספקתי כבר לראות את עומר נעמד ומצטרף לחגיגה.

״שבו״, אמרתי להם ברכות. הם שלחו מבטים משועשעים אחד לשניה והחלו להקרע מצחוק. ניסיתי להושיב את נטע אבל היא ניערה בקלילות את ידיי ממנה, התפתלה, נעמדה שוב והחלה לקפץ מצד לצד. הבטתי לקצה השני של המושב וראיתי את עומר מקפץ גם הוא על הכסא. איך אני מצליח לגרום לשניהם להרגע בו זמנית?

חשתי את הכעס מתחיל לבעבע בתוכי. ״שבו!״ קראתי למורדים הקטנים. ״שבו?״ עברתי לתחינה. ״שבו!!״ שאגתי לעברם, אבל הם בשלהם. כמו זוג פרוטונים קשורים בקשר קוואנטי, מתואמים בתנועותיהם.

עצרתי לרגע וחשבתי. הם שואבים את הביטחון שלהם אחד מהשניה, אבל וודאי יש שם נקודת תורפה. בכל אקט מרדנות יש מנהיג, תכניע אותו והמרד יתפרק. האנגלים ידעו את זה כשתפסו וויליאם וואלאס והכניעו את המרד הסקוטי, הרומאים ידעו את זה כשפתחו במצוד אחרי בר-כוכבא, ודארת׳ ויידר ידע זאת כשהפנה את כל משאבי האימפריה לחיפוש אחרי לוק סקייווקר.

הבטתי בשניהם, מנסה לזהות את המנהיג. הם קפצצו על המושב בקריאות אושר וחופש, אולם אז קלטתי את זה. עומר שינה תנוחה, נטע הביטה עליו, ושבריר שניה אחרי זה ביצעה את אותה תנועה.

תפסתי אותך.

עברתי למושבו של עומר. ״שב״, אמרתי לו. הוא התעלם במופגן. תפסתי אותו והתחלתי לחגור את הכגורה סביבו בעודו הוא עומד, מתעלם מקריאות החמס שלו. לאחר מאבק ארוך ועיקש המנהיג ישב קשור והמום. נטע הביטה מופתעת, ואז התיישבה וחייכה אלי. ״צוחקים איתך, כן?״ אמרו לי עיניה המעפעפות. חייכתי אליה בניצחון וקשרתי את החגורות. עומר הביט בי מובס, מנסה להבין איך השתנה מאזן האימה כל-כך מהר.

יצאנו לדרך.

***

מנהיגים מתחלפים. לפעמים עומר הוא המנהיג ולפעמים נטע. לפעמים אין הנהגה וזה סתם אספסוף משתולל, ואז דיכוי המרידה מורכב יותר. הם ממשיכים לנסות אותנו ואנחנו ממשיכים להתאמן ביכולות השיטור שלנו. בשבוע הבא מגיעה החצצית שהזמנתי מאיביי, עם זרנוק מים על הגג ורובה רשת. זה יספיק לשבוע הראשון עד שהשניים יתרגלו.

הם ימשיכו לבדוק גבולות וימשיכו לעשות דווקא. כמו שצריכה לומר התמונה אצלנו בבית: Be these twins.