רייב גן רימונים

הומורילדים פיראטים
רשומה רגילה

״תלה את הבלונים בשער!״ קראה לעברי הג׳ינג׳ית בעודה רצה מהסלון למטבח, ידיה עמוסות בכוסות חד-פעמיות ומפיות ירוקות. סיימתי לקשור את הבלונים לחוט הראפיה ומיהרתי לחצר, עוקף את הטרמפולינה, בית הצעצוע ומוט הלימבו שסודרו על השביל. 20 דקות לשעת השין, כלומר לשעת הגעת ילדי הגן של רותם לחגוג את יום הולדתו. בבית שלנו. הנקי, המסודר (יחסית) והשמור היטב עד כה.

תורת הכאוס מתארת מערכות שגם אם יודעים את כל החוקים השולטים בהן – לא ניתן לחזות את התפתחותן. זה נכון למזג אוויר, תנועה של שלושה גופים במרחב וימי הולדת של ילדים. ומכיוון שהגן של רותם מכיל 33 ילדים, מדובר בחישוב תנועתם של 33 גופים במזג אוויר משתנה (בין מאווררים ומזגן לשמש לוהטת), מה שאומר שהגיע הזמן להרים ידיים בכניעה, לזוז הצידה ולתת למה שהולך לקרות שפשוט יקרה.

כמובן שזה לא מה שעשינו. הגענו ליום ההולדת מצויידים ברשימה של פעילויות שיעסיקו היטב את הילדים. יום ההולדת נבנה סביב נושא מרכזי: צבי נינג׳ה / סופר-סטרייקה. נשמע קצת מוזר, אבל הדואליות הגיעה מכיוון שבנינו מראש את יום ההולדת בנושא צבי נינג׳ה, אולם בינתיים רותם התמכר לסופר-סטרייקה, מה שגרם לנו לשנות כיוון. כמובן שכדי לאתגר אותנו ממש הוא החליט בשבוע האחרון שסופר סטרייקה פחות מעניין אותו והתמכר לבקוגן, אבל פה שמנו את הגבול. הוא יאהב צבי הנינג׳ה וסופר סטרייקה ביום ההולדת שלו, וזה סופי.

העוגה עוצבה כראש של צב נינג׳ה. שולחן הכיבוד והכלים החד פעמיים היו כולם ירוקים, ועל הקירות תלתה הג׳ינג׳ית צלחות מעוצבות כראשים של צבי נינג׳ה. בגינה הצבנו מסלול מכשולים לנינג׳ות שהורכב מטרמפולינה, מקל פוגו ועוד כל מיני מתקנים שמאפשרים לילדים לקפוץ, לזחול, לזרוק דברים ולעשות עוד בלגן. בבית חיכה בינגו עם ציורים של דברים שרותם אוהב ומסיכות צבי נינג׳ה לציור עבור הילדים. כדור כדורגל גדול צבוע בצבעי סופר סטרייקה נתלה בחצר, ממולא בשקיות יום הולדת ומוכן לשמש כפינייטה. ובתנור החלו להתחמם מגשי פיצות לקראת בוא הזאטוטים. את התאומים איפסנו אצל סבא וסבתא ליתר ביטחון, הרחק מהרעש והבלגן.

היינו מוכנים, ושעת השין הגיעה. נעמדנו ליד דלת הכניסה של הבית בחזה מתוח בגאווה, מוכנים לקבל את ראשוני החברים.

כעבור רבע שעה לא נותר משולחן הכיבוד דבר. קרעי מפה חד פעמית התנופפו ברוח המאוורר, מיץ פטל אדום נוזל עליהם משאיר שלוליות אדומות כדם על הרצפה. כוסות חד פעמיות התפזרו באקראיות על השולחן, הרצפה, אדן החלון, בתוך האקווריום, ואחת נשארה דבוקה לתקרה, נאחזת במנורה וצווחת ״לאאאא!״. קרעי אריזות מתנה נרמסו תחת רגלים של גרמלינים קטנים מרוחים בצבעים מעמדת צביעת המסיכות שהתגודדו סביב חתן יום ההולדת. הוא עצמו ישב על הספה מתחת לערימת ילדים, מוקף בקופסאות/ניירות/כוסות/שברי בייגלה, כולו מרוגש מתשומת הלב אותה הוא מקבל, אך פניו שומרות על הבעת נון-שלנטיות מגניבה כמו שלומדים לעשות הבוגרים בני ה-5. הגבר הקטן שלי.

תוך חצי שעה העניינים בתוך הבית השתפרו – כל הילדים יצאו החוצה. בחוץ, לעומת זאת, הטירוף השתולל. מסלול המכשולים נכתש עד דק על ידי הנינג׳ות המקפצות וכרגע חלקם עסקו בפירוק בית הצעצוע, בעוד קבוצה אחרת ארבה כנינג׳ות אמיתיות לפיצה אותה חתכתי, מצחי נוטף זיעה ועיניי בולשות לכל עבר מחפשות הצלה. הג׳ינג׳ית התרוצצה הלוך ושוב מוציאה כלים חד פעמיים מהבית, מכוונת ילדים בחצר לפעילויות יותר בונות ומנסה לשכנע את השכנים שאין צורך לקרוא למשטרה ושאנחנו לא תחת סכנה מיידית. כמה ילדים התגודדו סביב הפינייטה המעוכה ששכבה על הרצפה, מקלות בידיהם והם חובטים בה שוב ושוב בשאגות זעם וצהלה מעורבים. דמיינתי אותה צועקת ״די! קחו ממני כבר את הממתקים, זה כל מה שיש לי לתת לכם!״ ולבי נכמר עליה, עיסת נייר שלא פגעה באיש. בפינת החצר ישבו כמה הורים על מחצלת ונעצו בנו עיניים מרחמות, נדים מדי פעם בראשיהם בעצב. אלה היו ההורים-שכבר-ארגנו-בעבר-יום-הולדת-ולמדו-לקח. כמה הורים בהו בנו בעיניים קרועות לרווחה ופה פעור – ההורים-שעוד-לא-ארגנו-מסיבה-וכנראה-שגם-לא-יארגנו. דמויותיהם מיטשטשות מול עיניי בגלל אגלי הזיעה, עד שכל שראיתי היה ילדים קטנים מכל עבר. קופצים. צועקים. רוצים פיצה.

הבית אחרי יום ההולדת של רותם

אכן מראות קשים

כשאחרון הילדים נגרר החוצה על ידי הוריו, צועק ״עוד מרשמלו!״ בגרון ניחר וציפורניו משאירות פסי שוקולד נמס על הרצפה, נעלנו את הדלת והתמוטטנו לרצפה. בצידו השני של הסלון ישב רותם בין הררי קופסאות משחקים וקרע עוד עטיפה ועוד עטיפה בעיניים בורקות. הבטנו סביבנו בערימות הניירות, הצבעים המעוכים, כוסות הנייר הקרועות, חלקי הבמבה המפוזרים בצורות טביעות נעליים, המפות המלוכלכות, הכסאות ההפוכים, פירורי העוגה המתגלגלים על הרצפה, שלוליות הנוזל הדביק שהיה פעם פטל, הכלבה המבוהלת שמישהו צייר לה שפם נוסף בטוש אדום, הדג ששנירקל בתוך בייגלה מאובן.

ֿ״לא עוד״, ציירו שפתיה של הג׳ינג׳ית את המילים בתוך הדממה, ״זו הפעם האחרונה״.

הנהנתי.

הג׳ינג׳ית התעוררה בכבדות, ניגשה לארון הספרים ושלפה ממנו קלסר עבה שאת צידו מעטר ציור של אריזת מתנה עטופה בסרט אדום. היא פתחה אותו והביטה בעיון בדפים שבתוכו.

״אז לגבי יום ההולדת של התאומים שמגיע עוד חודשיים״, היא אמרה בפיזור דעת, ״יש לי כמה רעיונות״.