עשה לי רובן

הורותרובן
רשומה רגילה

רותם מתרוצץ בסלון, מסדר את הצעצועים לפני השינה. הג׳ינג׳ית שרועה על הספה. ״שרועה״ זו ההגדרה המתאימה ביותר עקב הבטן הענקית שמתנשאת מעליה ומבטי המצוקה שאומרים ״מה זה כח המשיכה הזה???״. לא קל. כבד.

פתאום רותם מחליט שהוא חייב לעבור מעל הג׳ינג׳ית. הוא מנתר על הספה, ולרגע רגליו כמעט נוחתות על הבטן. הג׳ינג׳ית ואני מזדעקים, הוא מסיט את רגליו ונוחת בכבדות בצידה הרחוק של הספה. אני כועס, מרים את קולי עליו ״אל תעשה כזה דבר יותר! הבטן של אמא רגישה מאד!״.

הוא מביט בי וקולט שאני כועס, ואז לפתע תופס את רגלו שנחתה על הספה ומתחיל לייבב: ״איי!!!! אייי!!!!״. הוא מעסה אותה ומתפתל בכאבים על הספה, תוך שהוא מעיף מבטים לעברנו לראות אם הסופה שככה.

הוא שוב עושה לנו רובן.

borders

 

רובן הוא שחקן כדורגל הולנדי, אמן בהשתטחויות על המגרש בזעקות כאב – לא בשונה מרוב השחקנים. כמו כולם, הוא משתרע בין עם מישהו נגע בו באצבע ובין אם הוא עצמו פגע באחר. תמיד חשבתי שההשתרעות הממוסכנת הזאת של שחקנים אחרי שהם עצמם דחפו שחקן אחר זו כוריאוגרפיה מתוכננת היטב. לאחרונה אני מתחיל לשקול מחדש את התובנה הזו, ואני תוהה האם מדובר בכלל באינסטינקט אנושי טבעי, לא מתוכנן כלל.

רותם כבר מאמץ וותיק של התובנה משנת החיים ״אם אני אחד הנפגעים ממה שקורה, לא יכעסו עלי״. פעם אחת התגוששנו ובטעות הוא דפק לי ראסיה בפרצוף. אני קראתי ״איה״ מופתע, והוא הביט בי כמה שניות, מעכל את שאירע. אט אט ההבנה חלחלה, ואז הוא פתאום תפס את הראש – אותו ראש קשה כמו אבן שפגע בי – ושפשף אותו תוך שהוא מעווה את פניו בכאב – עושה לי רובן.

פעמיים הוא התנגש בי עם השיניים שלו, דבר שהכאיב לי מאד – ואז עיווה את פניו בכאב משפשף את השיניים שלו. משפשף את השיניים! אמינות היא לא שם המשחק כשעושים רובן. החשוב הוא לשדר מסר תקיף: ״רד מהגב שלי, גם אני סובל, אתה לא רואה?״.

מעניין אם נבחרת פולין טובה יותר בלעשות רובן, סוג של אינסטינקט מולד משולב בתרבות שיודעת לדרוש רחמים. אבל לעולם לא נדע כי ממילא הם משחקים רק בחושך. ולבד.

 

borders

 

 

אחרי שפשוף נמרץ של הרגל, רותם קלט שהג׳ינג׳ית ואני מסתכלים עליו במבט משועשע. הכאב המדומה מיד עבר, והוא קם להמשיך בענייניו.

אבל כשהוא קם חיוך בזוית הפה ליווה אותו. הוא כבר הראה לנו למי מגיע הגביע.