יום חול

הומורבדואי במדבר
רשומה רגילה

ישבתי על הספה בסלון ומנסה לקרוא חוברת קומיקס, גבי שעון על הקיר. שמש צהריים פלשה מבעד לחלון הגדול שמאחורי והאירה את התאומים שהתרוצצו על הרצפה, מחפשים משהו שאפשר לעצב מחדש כמו שולחן, מכשיר אלקטרוני, או הפרצוף של אבא. חום השמש על פדחתי החל קצת להציק לי.

״ראית את הכובע שלי?״ קראתי לעבר הג׳ינג׳ית ששהתה בחדר השני.

״ראיתי אותו על אדן החלון״, היא ענתה.

הסתובבתי להביט באדן החלון. המון צעצועים פזורים אבל שום כובע.

״הוא לא פה״, קראתי, ״את בטוחה שהוא כאן?״

פניה הציצו מהחדר השני וסקרו את הסלון, ואז כל גופה הופיע והיא החלה לצעוד לעבר החלון. ״אני ראיתי אותו פה״, היא מלמלה, ״בדיוק בנקודה הזאת…״

ברגע בו אצבעה כוונה לנקודה הופיע בחלון ראש גמל. פיו נע מצד לצד באיטיות, סיבי בד אדומים של הכובע ביש המזל מציצים בין שפתיו. ריסיו הארוכים מעפעפים לרגע כאומרים ״תודה, היה טעים״, ואז עיניו הופנו לאדן החלון, מחפשות מה עוד אפשר לנשנש.

הג׳ינג׳ית זינקה לעברו והוציאה את ראשה מהחלון. היא נאנחה. ״בוא…״ היא אמרה בשקט, ״בוא תראה מה יש לנו פה״.

התרוממתי מהספה והצצתי החוצה. במקום בו היתה הגינה שלנו השתרעו מישורים אדירים של חול וחול, מעוטרים בדיונות. לא רחוק מהחלון ניצב אוהל רחב-ידיים, בפתחו יושב בדואי מבוגר וכותש קפה בקצב. ביננו לבינו ניצב גמל ומביט בנו בעניין, פיו נע מצד לצד. הבדואי הביט בנו וחייך, מרים את ידו הפנויה לברכת שלום.

הפניתי את פני לתוך הבית. ״רותם!!!!״ שאגתי, ״שוב הבאת חול מהגן????״