שישו ושימחו

הורותשישו ושמחו
רשומה רגילה

כמה פעמים קורה לכם שאתם ממתינים יום שלם בחרדה למשפט אחד שייאמר, שיכול לקבוע כיצד תיראנה השנים הקרובות בחייכם? שיכול להכריע כמה שעות תישנו, כמה קרוב תגיעו לתשישות ולתיסכול? לרוב המשפטים שאנו אומרים ביומיום אין כח כזה. אבל לפעמים זה קורה. כמו ביום ראשון השבוע.

-- border --

 

שישו ושימחו הם שותפים לדירה. הם גרים יחדיו כבר כמה חודשים, ולמרות שהם חולקים את כל השירותים העיקריים – צנרת, מטבח, אמבטיה, ולמרות שהחדרים שלהם צמודים – הם לא ראו מעולם אחד את השני. המדהים הוא שהחדרים שלהם כל-כך קרובים וכל-כך קטנים, והקירות כל-כך דקים, שהם יכולים לעיתים גם לחוש אחד את השני. לפעמים תזוזה של האחד מזיזה את השני ולהפך. כאלה מין תנאי מחייה לא אידיאליים.

לא שזה מפריע להם יותר מדי. האוכל בדירה מצויין – לפעמים יש סושי, לפעמים ספגטי בולונז, בסופי שבוע ארוחות חמות גדולות במיוחד. הדירה חמימה ושקטה במיוחד וללא חיבור טלפון או אינטרנט – מה שרק עוזר לשלווה ולשקט של הדיירים.

הנה תמונה של שישו ושימחו בחדריהם:

 

twins

 

כבר 14 שבועות שהם גרים בבטן של הג׳ינג׳ית, ואתמול הגיע הזמן לצפות בהם במסגרת הסקירה הראשונה. הסקירה היא הליך משמעותי ביותר בגלל החשיבות לוודא שהכל בסדר בעובר(ים), אבל על הדרך תמיד זהו גם ההליך שבו לומדים מהו מין הרך הנולד.

וכאן נכנסת לתמונה הדרמה הגדולה, החשש הגדול שליווה את הג׳ינג׳ית ואותי לפני הסקירה הזו.

אסביר.

תאומים זה לא פיקניק. אין ספק בכך. כל הנשמות הטובות שאנו פוגשים בשבועות האחרונים דואגות לומר לנו כמה קשה זה הולך להיות, ככה שהרבה אשליה אין שם. אבל ישנם סוגים שונים של ״לא פיקניק״ – יכול להיות לא-פיקניק במסלול מכשולים של כושר קרבי, ומצד שני יכול להיות לא-פיקניק בסלעים מתפוררים שצפים על לבה הזורמת אל עבר שפת תהום עמוקה המעוטרת בסלעים משוננים אשר משוחים ברעל עצבים חזק במיוחד. למשל. והצצה ראשונה לעומק התסבוכת ניתנת בשאלת מין היילודים – האם מדובר בשני בנים, בן ובת או שתי בנות.

אצעד לרגע בגאון וללא התנצלות לממלכת הסטראוטיפים. אין לי שום ספק שישנן נשים לוחמות, אלימות ושובבות במיוחד (ופגשתי לא אחת כזו בחיי), ומהצד השני ישנם גברים עדינים ורגועים. הי, אני די בחורה פעמים רבות, אז הנושא לא זר לי. אבל אם נביט על רוב האוכלוסיה אז הסיכויים שבן יהיה פיזי מאד ובת תהיה מילולית מאד. סטטיסטיקה נטו, לכו תתווכחו איתה, אני רק השליח.

אז השאלה שניצבה מולנו ערב הבדיקה המשמעותית היא: מה רמת האנרגיה שתיכנס לחיינו אוטוטו? האם מדובר בשני בנים שובבים וחסרי מנוחה שיתלשו כנפיים לזבובים ויבדקו מה קורה כשעוזבים אגרטל מגובה שני מטר, או שתי בנות עדינות שתשחקנה במסיבת תה לשפן עם מערכת כלים ורודה? (סטראוטיפי? אני? לאאאאא). האידיאל שקיווינו לו הוא בן ובת – גם אח לרותם, גם בת שתאזן את האנרגיה, גם קלות של אבחנה בין שני הילדים מהיום הראשון… קלאסי.

פה מתחילה ההמתנה מורטת העצבים.

-- border --

 

ערב. פנים. חדר בדיקות אולטרסאונד אי שם במרכז הארץ. הג׳ינג׳ית על מיטה, ביטנה חשופה, ומכשיר אולטרסאונד נע עליה מנוהל בידיו הבוטחות של רופא ותיק ומיומן. הוא מסתכל על המסך בריכוז.

״אתם רוצים לדעת את המין עכשיו או בסוף הפגישה?״ הוא שואל.

״עכשיו!״ אני כמעט צועק. ואז מוסיף ללא סימן קריאה כדי לטשטש את המתח שהיה בקולי: ״עכשיו״.

הוא מסתכל על טשטוש שחור-לבן אחד. ״בן״, הוא פוסק, והג׳ינג׳ית ואני נועצים זה בזו מבטים מתוחים, לא נושמים. אט-אט הוא מחליק את המכשיר על פני הבטן וצורות השחור-לבן על המסך משתנות ללבן-שחור.

״בת״, הוא אומר.

קריאות שמחה. אני קורא ״יש יש יש יששששש״, הג׳ינג׳ית צוהלת, ולולא המרחק הפיזי ביננו בגלל הבדיקה היינו מחליקים כיף אחד לשניה. אבל כיף מנטלי הוחלף ביננו במבט גאה ומאושר.

אז שישו ושימחו הם בן ובת, בני 14 שבועות, ועוד 26 שבועות נארח אותם בביתנו. עד אז הם בדירה הזמנית שלהם, בועטים אחד בשניה, נהנים ממזון טוב, חמימות ושקט, כל הדברים שאחרי זה מבלים חיים שלמים בלהתגעגע אליהם.

אנחנו עוד ניפגש איתם פה בהמשך.