דרמה במושב האחורי

הומורספיד
רשומה רגילה

בצורה גסה ניתן לחלק את הנהגים בארץ לשני חלקים: אלו שלא ממהרים לשום מקום, אלו שממהרים, ואלו שיש להם תינוק צורח ברכב. תירגעו, אלו לא שלושה חלקים – השניים הראשונים איטיים כמו קשיש שעורך את הקניות החודשיות שלו בסופר-פארם ומתדיין עם הרוקח איזו תרופה תגרום לפחות עצירות. כשיש תינוק בוכה באוטו – ובכן, זו כבר אופרה אחרת. דו משמעית.

תינוק בוכה באוטו הוא הגורם המדרבן הגדול ביותר בתרבות האנושית. השתמשו בתינוקות בוכים לזרז את העבדים בעת בניית הפירמידות (״אני לא יכול לסבול את הבכי שלו, בסדר, אני מזיז את האבן המזויינת הזאת של ה-20 טון, רק די עם זה.״), כאמצעי עינוי באינקוויזיציה הספרדית (״אני נוצרי, מודה! עכשיו דחוף לו כבר מוצץ, שמענדריק, במתוטא״) וכמוטיבציה לצאת לעבודה בבוקר (״אני רק אשתה את הקפה… אוי, מותק, התינוק בוכה – אני חייב לזוז, ביי, אוהב אותך״). משהו קדום וגדול מאיתנו משתלט עלינו לשמע הבכי הזה, משהו פרימיטיבי שרוצה בו זמנית לגונן על היצור הבוכה ולברוח הרחק ממנו למקום שקט.

borders

 

בצאת השבת חזרנו כל המשפחה מביקור אצל קרובים במרחק שעתיים נסיעה. ההתחלה נראתה מבטיחה – התאומים לגמו מבקבוקי החלב, עצמו את עיניהם עם התנעת הרכב, ומהר מאד נשמעו בחלל הרכב נשימות קצובות מהמושב האחורי בסטריאו. הג׳ינג׳ית ניווטה מעומס תנועה אחד לשני, ואני בינתיים נשענתי לאחור בכסא הנוסע ונתתי לשלווה לחלחל.

אתם יודעים מה הולך לקרות עכשיו, נכון? כן, הורים לא אמורים להרגע.

שעה לאחר תחילת הנסיעה החל עומר לבכות. עצרנו את הרכב בצד הכביש והכנו עבורו בקבוק. הוא לגם בהבעה מהורהרת, ואז הדף בידו הקטנה את הבקבוק ממנו הלאה. מצויין, חשבתי לעצמי, היה קצת רעב, נשנש ועכשיו יחזור לישון.

איזה לישון ואיזה בטיח. מיד כשנחגר לכסא הבטיחות חזר הבכי למושב האחורי, והפעם לא ניתן היה לטעות בנימת אי שביעות הרצון שהיתה שזורה בו. זה היה בכי של תינוק שלא מרוצה מהת״ש שלו והוא מגיש תלונה רשמית בדרך היחידה שהוא מכיר – ווקאלית. הצצתי מבוהל בג׳ינג׳ית והיא החזירה לי מבט בפנים חיוורות. ״אין לנו מה לעשות״ רמזו העיניים שלנו אחת לשניה ״חייבים להגיע הביתה, ומהר״.

מד המהירות בלוח המחוונים החל לטפס. הג׳ינג׳ית ישבה מרוכזת בכביש, פניה מתוחות, ידיה אוחזות בהגה בחוזקה, גופה רכון קדימה וכל כולה בדרך שלפנינו. שומאכר, רק בכתום. אני אחזתי בחגורת הבטיחות שלי, מוודא שהיא עדיין שומרת עלי. מאחורינו נשמעה הסירנה של עומר, בוקעת מגרונו בעוצמה וקוראת לעולם שסביבנו: ״פנו דרך, מקרה חירום! פנו דרך, מקרה חירום!״.

איזה פנו דרך ואיזה נעליים. חוק 54 של בייבי מרפי קובע כי ״העומס בדרכים יהיה ביחס ישר לדציבלים של התינוק הבוכה״. כל המכוניות האטו את עצמן ככל שאנחנו מיהרנו, והתנועה עצרה מלכת כמעט לחלוטין. זגזגנו בין המכוניות, זועמים על חבורת חדלי האישים האלה שמחליטים לחנות באמצע כביש מהיר. באתם לנהוג או לשחק? זה שדה קרב פה, נמושות!

ברגע זה נשמע קולה של נטע עולה מהצד השני ומצטרף לבכי. ארמגדון הגיע.

המהירות שלנו גברה, והמכוניות סביבנו החלו להיטשטש להבזקים צבעוניים. הג׳ינג׳ית ניווטה במיומנות, מסיטה את ההגה ברגע האחרון בדיוק מירבי, שולטת בכביש. היא הפעילה את המגבים לרגע כדי להעיף מהם את ההליכון שנשאר מיותם על מכסה המנוע, ואז זינקה למסלול השמאלי בזמן, רגע לפני שנכנסנו בטרנטה שנסעה לאט במהירות 120 קמ״ש. קיללתי את הגרוטאה בכעס. יש פה תינוקות, אתם לא שומעים? קדימה!!

לפתע נשמעה צרחה מכיוון הג׳ינג׳ית. הישרתי מבט אל הכביש, ואז ראיתי את הרמזור האדום שמתקרב אלינו במהירות מאך 4. הצטרפתי לצרחה ואחזתי בחוזקה בכסא, מתפלל לאף אחד במיוחד, כאתאיסט מושבע. הג׳ינג׳ית לא איבדה את קור רוחה ובתנועה חדה הסיטה את ההגה ימינה, מורידה את הרכב לשולי הכביש. השוליים נפתחו לדרך עפר שהתפצלה מהכביש, והג׳ינג׳ית ניווטה לעברה במיומנות של טייסת מיג 25. פרה מופתעת שניצבה בצד הדרך הספיקה לחשוב ״לא עוד פעם!״ לפני שגל ההדף שליווה את הרכב הפך אותה לערימת סטייקים מדיום וול שהתעופפה לכל עבר. הבטתי לאחור וראיתי עשן עולה מדרך הזכוכית המותכת, מה שהיתה דרך עפר לפני שהצמיגים הלוהטים בישלו את החול. ״יותר מהר!״ שאגתי לג׳ינג׳ית, מנסה להתגבר על התאוצה הלא נתפסת שהשאירה את גלי הקול שלי הרחק מאחור. היא ניחשה מה ברצוני לומר, הנהנה והצמידה את הגז עד הסוף.

הצמחייה שסביבנו שינתה גוון ככל שההיסט לאדום גבר, והירוק הפך לחום. העולם התעוות, מתכווץ בציר התנועה שלנו ככל שהתקרבנו יותר ויותר למהירות האור. ״יותר מהר!״ קראתי, ״יותר מהר!״. חישקתי שיניים וחשתי את הזיעה נוטפת ממצחי כשהפכנו לסינגולריות.

כעבור כמה מילישניות עצרנו ליד הבית. מאחורי המכונית העלו אדים שרידי בתי השכנים שנמסו מכדור האש שסביבנו. מרחוק שמענו זעקות נחלשות של עוברים ושבים שעמדו בדרכו של גל ההדף שיצרנו, אולם מהר מאד עטפה אותנו דממה מוחלטת. דממה, חוץ מהבכי קורע הלב שמאחורינו של התינוקות.

הבטתי בנייד שלי וקיללתי חרש. ״לקח לנו ארבע ימים להגיע״, סיננתי לג׳ינג׳ית, ״התארכות זמן מחורבנת כשנוסעים קרוב למהירות האור. שוב נצטרך להוציא אישורים לעבודה על הימים שהחסרנו״. היא משכה בכתפיה ולקחה את נטע אליה, מרגיעה אותה ברכות. לקחתי את עומר והבכי פסק באותה פתאומיות בה החל. הוא חייך אלי, מלאך קטן.

צעדנו אט-אט ונכנסנו הביתה.