צעדים

הורותצעד ראשון על הירח
רשומה רגילה

הליכה היא התרופה הטובה ביותר לאדם.
(היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית)

לפני כ-15 שנה שברתי את רגלי הימנית בצורה מקיפה ביותר – 4 שברים ב-3 עצמות, שבר שופרא דשופרא. לאחר ניתוח בתל-השומר בו חוזקו העצמות עם חיבורי פלטינה, דיבלים וברגי פרפר, נעטפה הרגל בגוש גבס מסיבי עם הוראה לא לפתוח במשך 3 חודשים. התקופה הבאה היתה חווייתית במיוחד. למדתי לנוע עם קביים, פיתחתי את שרירי החזה, ערכתי תחרויות ריצה עם חבר נכה שסובל משיתוק מוחין (וניצחתי רוב הפעמים!), ושיחקתי המון במחשב. היה טוב, אבל לאחר סיום התקופה הגיע הזמן לפתוח את הגולם ולתת לפרפר השעיר והמזיע שבפנים לפרוש כנפיים ולצאת שוב לעולם. אז גיליתי דבר שלא ידעתי שיתכן – שכחתי איך הולכים.

הנחתי את שתי הרגלים לראשונה על הרצפה והבטתי בהן. הן ישבו להן שם במבוכה והביטו בי בחזרה, רגע ארוך של שתיקה משתרר ביננו. ״מה עכשיו״, הן כמו שאלו אותי, ״מי זזה קודם ולאן?״. לא היה לי מושג מה לענות, ודידיתי בחזרה הביתה בעזרת הקביים המוכרות. כך החלה תקופת הפיזיותרפיה בה למדתי ללכת מחדש. העמידו אותי מול מראה, נתמך במעקה בשני צדדיי, והסבירו לי בסבלנות מה לעשות עם הרגלים. ההליכה הראשונה הגיעה כאקט מודע לחלוטין, חשיבה נרחבת על כל תנועה, מיקום של האצבעות, והכל הוסבר לי בפרוטרוט מכיוון שבאמת לא היה לי מושג – לא זכרתי איך ללכת. הבנתי שני דברים באותם ימים: ראשית, כמה זכרון השרירים שלנו משמעותי בחיי היום-יום יותר משאנו שמים לב; ושנית, כמה ללכת זה פאקינג קשה ללכת.

***

בבוקרו של ערב יום כיפור (אין פה שגיאה, עברית פשוט מסובכת כמו הליכה) נטע צעדה את הצעד הראשון שלה. הוא החל כגישוש, תנועה של הרגל קדימה למרחק קצר, האצבעות נשלחות בזהירות לבדוק אם הכל בטוח שם במרחק 20 סנטימטר מהגוף. הגישוש נגמר בהצלחה והרגל גילתה רצפה יציבה. היא נצמדה אליה בחוזקה ונטע העבירה את משקלה אל הרגל, ולאחר מכן נחתה בכבדות על הישבן.

הפנים שלה זרחו מאושר.

נטע מגלה פה משהו חדש ומעניין, יכולת שלא סיפרו לה עליה. היא התרוממה שוב ושלחה פעם נוספת רגל קדימה, לגשש, הפעם בביטחון גדול יותר. ללא לאות היא חזרה על התהליך שוב ושוב, צוברת ביטחון ומיומנות ככל שעובר הזמן. מהר מאד היא צעדה שני צעדים בטרם נחתה על הישבן.

בערב אותו יום הצליחה נטע להתקדם חמישה צעדים. היא צעדה אותם בהיסוס, לאט, אבל בהבעת ניצחון על פניה. כשהגיעה לצעד האחרון, רגע לפני שנחתה שוב על ישבנה, הרימה את ידיה גבוה באוויר, אגרופיה הקטנטנים קפוצים, ופלטה קריאת ניצחון.

לנו מהצד זה אולי נראה פשוט, אבל ללכת זה פאקינג קשה.

***

בבוקר יום שישי התעוררתי לקול זעקות שבר מצד הג׳ינג׳ית. במהלך התרוצצות בוקר סטנדרטית אך קדחתנית סביב התאומים התנגשה כף רגלה בעוצמה באחד הכסאות. הזרת ברגלה השמאלית החליטה שנשבר לה מהמכה והיא נשברה, מותירה את הג׳ינג׳ית בתוך ענן של כאב. שעות של ביורוקרטיה של קופת-חולים והמתנה במיון בית החולים התנקזו לרגל חבושה אחת והוראות להוריד את כל התחבושות רק בעוד 6 שבועות. עד אז הג׳ינג׳ת מושבתת מרוב הפעילויות.

מהר מאד עלתה הג׳ינג׳ית על שיטה להתנייד בתוך הבית. היא נאחזה בכיסא הקרוב אליה וגררה אותו לאורך הרצפה, מקפצת מאחוריו, עד שהגיעה למחוז חפצה. נטע ועומר הביטו בה משתאים, אולי מצטערים שלא הוציאו פטנט על שיטת התנועה הזאת. אבל גם בשיטת הכסא הנגרר הפכה התנועה בבית למאתגרת מאד, בייחוד כשמדובר על שתי קומות המופרדות על ידי מדרגות (״שלוש עשרה מדרגות!״ כמו שרותם דואג לספור שוב ושוב ולהכריז בהתלהבות).

לא ללכת זה פאקינג קשה.