השורד

סיפור קצרצללית בדלת חשוכה
רשומה רגילה

הפאב המה מקולות שיחה משועשעת, צלצולי כוסות בירה המשיקות אחת לשניה והמהומים מרוצים של שיכורים. ברקע ניגנה תזמורת מקומית מנגינה אירית עליזה שניסתה להתחרות עםהשאון. האור והחמימות בפאב שמרו את הלילה בחוץ, מונעים מהקור והדממה לחדור. ״לחיים!״ קרא בצחוק גבר שהפסיד בתחרות השתיה וגמע את הבירה במהירות לקול מצהלות חבריו. הצלילים נקטעו כשדלת הפאב נפתחה ומתוך הלילה פסע אדם זר, שקט. ידיו היו שחורות מפיח, אחת מנעליו קרועה וקשורה בשקית ניילון מהסופר. זיפים בני יומיים עיטרו את פניו החיוורים ושקיות שחורות נתלו מתחת לעיניו האדומות. כתמי בוץ מילאו את בגדיו, מותירים איים קטנים של צבע בתוך ים חום ויבש. יד אחת אחזה בחיתול מסמורטט, ענן זבובים מלווה אותו, וידו השניה ייצבה את גופו המתנדנד בעזרת ענף ארוך שנכרת לא מזמן מהעץ.

הזר פסע לתוך הפאב, מתעלם מהמבטים שליוו אותו. החיתול הועף כלאחר כבוד לפח אשפה שניצב ליד הבר, והזר המשיך את מסעו האיטי עד שהגיע לכסא פנוי על הבר וצנח אליו כשק ישן. ״מיץ פטל, אה, לא, התכוונתי בירה״ הוא לחש בקול צרוד לברמן. קולו נישא מעל הפאב הדומם והדהד מהקירות. העיניים שננעצו בו החלו להביט אחד לשני וקולות לחשוש החלו להשמע מכל עבר, עוטפים את הזר השותק. ״מי זה?״, ״מאיפה הוא הגיע?״, ״מה הוא עושה פה?״

כוס בירה מקציפה הופיעה מול הזר, וכעבור רגע נחתה לצידה קערית ביגלה. פניו החיוורות איבדו ממעט הצבע שנותר בהן ובשאגת חימה הוא הטיח את ידו הקפוצה בקערה, מפזר את תוכנה על הסובבים המופתעים ומנפץ את הקערה על הרצפה. ״לא ביגלה!!״ הוא נהם, מתנשם בכבדות וגורר את המילים בכח מפיו, ״ל-א  עוד  ב-י-ג-ל-ה-!!!״. השאגה הדהדה מקירות הפאב, מוטחת מהם לבאי הפאב קרועי העיניים.

גבר בגיל העמידה שהיה ישוב ליד הזר עיקם את פניו בגועל וסינן לעברו בנרגנות ״כמה זמן לא התקלחת, בן אדם?״. הזר לא הגיב, הוא רק המשיך לבהות בכוס הבירה. הגבר שלידו הרים את קולו בכעס, ממשיך להטיח בזר את חוסר שביעות רצונו. ״אתה מסריח, עוף לי מהעיניים!״, הוא צעק. כמה מהלקוחות עצרו את נשימתם, מצפים לראות מה יקרה.

הזר שלח את ידו לכיס חולצתו במהירות שלא התאימה למראה המוזנח והעלוב שלו, ובטרם הספיק הגבר שלידו נשלף מהכיס מוצץ ורוד מלוכלך ונדחף לפי המתלונן. מספר שניות נוספות נותר הגבר על כסאו, מוצץ ורוד בולט מפיו ועיניו קרועות לרווחה, ואז קם מובס ונדחק החוצה מבין ההמון הצובא עליהם, נקודה ורודה בין האנשים מציינת את מיקום המוצץ המתרחק. האווירה נרגעה קצת, וצלילי דיבור חזרו אט-אט לחדר.

בחור צעיר התיישב על הכסא שנותר פנוי לצד הזר והושיט את ידו בידידותיות. ״אני רפי״, הוא אמר בקול שקט, ״איך קוראים לך, חבר?״

״זכור לי משהו…״, לחש הזר בצרידות, ״משהו מהעבר… אני חושב ש… אולי יובל? לא, לא… יואב״, הוא סיים בהחלטיות, ״כן, יואב, אני זוכר עכשיו.״

״מה עבר עליך, חבר?״, שאל רפי בדאגה, ״נראה כאילו עברת גיהנום ובחזרה. אתה במקום בטוח עכשיו, היה מה שהיה״.

״קה…״, חרק קולו של הזר, וכולם אימצו את אוזניהם לשמוע כל נשימה, ״קה… קמפינג…קמפינג עם המשפחה…״

״ברמן!״ קרא רפי בבהילות, ״שפוך את הבירה הזאת לעזאזל, הבנאדם זקוק למשהו חזק יותר. תן לו טקילה, עלי!״.

***

אחרי חגים שמחים, שורדים יקרים.