א׳ אבא ב׳ בית-ספר ג׳ זה גדול כל-כך

הורותרותם עם תיק על הגב
רשומה רגילה

רותם פתח את הדלת, מגלגל את התיק הגדול על הרצפה מאחוריו. הג׳ינג׳ית ליוותה אותו החוצה והוא נופף לי לשלום. ראיתי את הפנים המחייכות שלו מופנות אלי, ואז הדלת נסגרה והוא יצא בדרכו ליום הראשון בכיתה א׳.

אני דמעתי. התרגשתי על המעמד ועל כך שהילד כל-כך גדול ועצמאי וכל זה. אבל גם כי התעצבתי על עצמי.

התעצבתי על שלא אסיע אותו יותר לגן. לבית הספר החדש הוא מגיע עם הסעה שאוספת אותו מהבית שלנו. לא אסע יותר איתו ועם התאומים בבוקר בדרך לגן. לא אשיר איתו שירי שטות בדרך, לא אשמע תובנות או מחשבות שעוברות בראשו בזמן שהוא בוהה בענני הבוקר שבחוץ ותוהה על העולם. להמשיך לקרוא

הצהרת רווח וסיכום רבעון Q3

הורותסטארטאפ
רשומה רגילה

מיתוס נפוץ בעולם העסקי הוא שעסק חדש צריך כשנתיים קשות של הפסדים עד שההוצאות וההכנסות מגיעים לאיזון ומתחילים לראות ממנו רווחים.

אני שכיר, אז כל מה שאני יכול הוא רק לצטט את המיתוס הזה ולא לערוב לדיוקו, אבל אני יכול לומר שהוא דייק בצורה די מלאה בהתייחסו לסטארטאפ שלי ושל שותפתי.

אני מדבר כמובן על נטעומר בע״מ. להמשיך לקרוא

אמנזיית גדילה ורגעים שאינם יותר

הורותגשר הזהב בערפל
רשומה רגילה

ביום שישי לקחתי את נלה, הכלבה, לוטרינר. כשחזרנו החלטתי שאאסוף את הילדים לפני שאוריד את נלה בבית. היא ישבה במושב שלצד הנהג, מוציאה את אפה הסקרן מהחלון ומשרבבת לשון בהתלהבות.

כשאספנו את רותם הוא שמח לראות אותה מלווה אותנו.

״איזה מצחיק שהיא יושבת במקום של אמא״, העיר.

״כן…״, עניתי, ״זוכר שפעם היא נהגה לשבת לידך?״

״לא״, הוא אמר. להמשיך לקרוא

פתיחה בטארוט – העולם

הורות
רשומה רגילה

בתקופה המזעזעת שהייתי בשירות המדינה – קרי ״הצבא״ – מצאתי את עצמי משתעמם פעמים רבות. תרמתי רבות לחוזקה הצבאי של מדינת ישראל בכך שביקרתי מספר פעמים ביום בשק״ם, מחזיר את המשכורת הצבאית לכיסיו של הצבא. זו היתה משימה כפויית טובה, אבל מישהו היה צריך לבצע זאת.

אחת השיטות בה העברתי את זמני היתה למידת קריאה בטארוט דרך האינטרנט, קונספט חדש למדי בימים אלו של אמצע שנות ה-90 (האינטרנט, לא הטארוט). מצאתי ב-AltaVista אתר שמכיל הסבר על כל קלפי הטארוט והורדתי ממנו את כל התמונות, הדפסתי, גזרתי, והפכתי אותם לחפיסה שלי עליה למדתי. זו היתה חפיסה בגודל קופסת גפרורים, מספקת לגמרי. להמשיך לקרוא

מעבדות לחירות כפולה – הג׳ינג׳ית

פוסט אורחפירמידות
רשומה רגילה

 

נתחיל מהסוף – אני מאושרת. כשאני חושבת על התא המשפחתי שיצרתי, אני מאושרת. יש לי בעל בן זוג מדהים, שותף ומעורב בכל דבר, פתוח, קשוב, שואף לטוב ביותר מבלי לוותר על אף אחד מאיתנו בדרך. יש לי ילד (או דינוזאור אוכל כל) בן 4.5 מתוק להפליא, שואב ידע כמו אטריות במרק עוף של סבתא, רגיש ואכפתי, עם חוש הומור שנון ומוצלח.
ולבסוף, למרות שלא הזמנתי שתי תוספות, בחרו להגיע לעולם שני ילדים מקסימים, בני חצי שנה כיום. אני עוד לא מכירה אותם לעומק אבל למעשה אני מכירה אותם יותר מכל אחד אחר. אני יודעת להגיד מתי כל אחד מהם עייף או רעב, מה מצחיק אותם, מה מרגיע אותם ובעיקר, מה החיבוק או הקול שלי יכולים לעשות עבורם. אני יודעת לקשר בין ההתנהלות שלהם בבטן לבין המציאות – עומר יצא ראשון בלידה בצורה חלקה וללא תקלות. הוא אכן תינוק נינוח, חייכן ומתמסר. נטע התהפכה בבטן בין בדיקה לבדיקה ובלידה עצמה לקחה את הזמן עד שהגיחה לעולם (חצי שעה). היום אפשר לראות כמה אנרגיות יש בגוף כל-כך קטן, את הסקרנות שגרמה לה לזחול ולהתהפך לכל הכיוונים בגיל מוקדם ואת האופי הג׳ינג׳י המתגבש. להמשיך לקרוא

דרך עיניה

פוסט אורחתינוקת מרחפת
רשומה רגילה

אני נישאת באוויר. משהו אוחז אותי ושומר עלי. אני סומכת עליו, בעיקר בגלל שאין לי ברירה. אני לא יודעת עוד איך להזיז את האיברים שלי, ואני נתונה לחסדי העולם. זה מפחיד לפעמים, אני מודה, אבל עכשיו בעיקר אני מסתכלת, מנסה לקלוט מה קורה.

בין הצללים והאורות שחולפים מול עיניי ללא הרף, אני מזהה לפתע מבנה מוכר. אני קוראת למבנה הזה ״אמא״, והוא מתחבר אצלי לתחושה טובה. הוא מורכב משתי ״עין״ים וקו שאני קוראת לו ״פה״. גם קול מגיע מעברו, והתחושה הטובה מתעצמת. הקול מזכיר ימים טובים, מזכיר ביטחון, הגנה. שמעתי אותו הרבה בעבר, אני בטוחה, אבל אין לי ממש הבנה של מה זה אותו ״עבר״. אני יודעת שעכשיו הוא עושה לי טוב, וזה נעים. להמשיך לקרוא

נניח ש….

הורותיצורי הפרא
רשומה רגילה

פסענו אל הצללים, צועדים לאט. רגל אחר רגל הונחו בזהירות על האדמה, מנסות לא להחריד את דממת היער באיוושות זרדים יבשים. אגלי זיעה כבדים נטפו לתוך עינינו ואנו ניגבנו אותם בידינו, מנסים לשמור על המטרה במוקד הראייה.

עדר דינוזאורים אוכלי צמחים ליחך את העלים הקרובים לקרקע, עומדים שאננים ואינם מודעים כלל לגורגוזאורים המתקרבים לכיוונם. הם הרגישו בטוחים במעבה היער שעטף אותם כהגנה – או כמלכודת. אנו, הגורגוזאורים, פסענו בשקט לכיוונם, אוחזים במקלות מחודדים ומתכוננים לקטל. זו תהיה ארוחה רצינית, רותם לחש לי שהוא סופר שם מליון פריטים. לאחר שחשב קצת הוא תיקן את עצמו ואמר שיש שם מליון ותשע. להמשיך לקרוא

לאיפה נפל התפוח הזה?

פוסט אורחאלימות
רשומה רגילה

גדלתי בבת-ים עד גיל 14. בין הדברים שהחיים שם לימדו אותי, היה כיצד לשרוד ברחוב מול ערסים – מתי לברוח, מתי להעמיד פנים שהכל בסדר, מתי להציק מתוך ידיעה שהם לא יעשו לי כלום. למדתי על התמודדות עם בריונים והגעתי למצב שידעתי להחזיר.

עם רותם ברור לי שלא אחשוף אותו כמיטב יכולתי לרחוב כזה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא התהיה – האם אני לא פוגע בבניית האופי שלו בכך שאני מגן עליו יותר מדי. האם לא חיוני לו לחוות את הרחוב הקשה על בשרו כדי לחזק אותו? לחשל אותו?

כששמעתי את הטקסט הבא באחד הפודקאסטים שלי הוא נגע לי בדיוק בשאלה והאיר אותה מכיוון חדש. לשמחתי לא חוויתי את הזוועות שמתאר הדובר, קמפ פאוורס, אבל הוא עוסק באותה שאלה.

זהו סיפור אישי אותו סיפר מר פאוורס בערב מספרי סיפורים של The Moth. ברשותו תמללתי ותרגמתי לעברית. להמשיך לקרוא

האהבה שלי

הורותשינה
רשומה רגילה

האהבה שלי שוכב לישון מכורבל בין בובות פרווה.

"עוד משהו רך!" הוא קורא לי בעיניים נוצצות.

האהבה שלי מבקש להשתולל עוד ועוד לפני שינה,

ולפעמים אוחז בידי כשעיניו עצומות.

האהבה שלי אוהב להתפנק ולגרגר,

אבל גם לשאוג כמו טי-רקס, אריות או נמרים.

הוא מכבה שריפות ותמיד ממהר

להלחם באנטיוכוס הרשע וביוונים.

האהבה שלי שר לעצמו שירים שהוא ממציא

עם מילים בג׳יבריש ולחן עממי.

הוא אוהב להשתולל ואני די בעד…

האהבה שלי קורא לי "אבא",

ואני רץ. מיד.

 

sleep

מתחלפים

הורותילד מתקתק במחשב
רשומה רגילה

…רותם, מתכרבל איתי במיטה לפני שהוא נרדם, ולוחש לעברי: ״אני אוהב אותך… חלומות פז.״

איך הצלחתי להוציא את זה מהפה של הילד שלי, אתם וודאי שואלים, פניכם מאדימות בקנאה והאצבעות מתחילות לחייג למיכל דליות. אז חכו רגע, לא להכנס לפאניקה. הוא לא אמר את זה לי. כלומר, כן אבל בערך. להמשיך לקרוא