צפירה

הורותתהלוכה של תזמורת הילדים במרכז העיר לכבוד יום העצמאות
רשומה רגילה

ערב יום הזכרון.

רותם יוצא מהמקלחת לפני השינה, מכוסה במגבת, קופץ למיטה. אנחנו משתוללים כהרגלנו – סוג של התגוששות/חיבוק עם הרבה שמחה. הג׳ינג׳ית נעמדת ליד המיטה, מוכנה לאחל לילה טוב.

פתאום שומעים את הצפירה מרחוק. רותם קופץ ממקומו, תופס את היד שלי וגורר אותי שאעמוד. ״עמוד דום!״ הוא קורא.

שנינו נעמדים ליד המיטה, והקטן נעמד, ערום, על המיטה.

אני מציץ בזווית העין על רותם. כל גופו מתוח ומלא גאווה על כך שהוא יודע מה לעשות, שהוא חלק ממה שהמבוגרים עושים. הוא מציץ בנו ורואה שאנחנו מרכינים את ראשינו, והוא מרכין גם את ראשו, נע מצד לצד בסוג של מנגינה פנימית שהצפירה מהווה לה קול שני. ככה עומד לידי המטר פלוס הקטן הזה, על המיטה, ערום, מרכין את ראשו לקול הצפירה, ורוקד.

אי אפשר שלא להתאהב בהם.

 

ר-ו-ת-ם

הורותילד מתקתק במחשב
רשומה רגילה

ב-14 ליולי 2010 נכנס לעולם יצור קטנטן, מקומט, בקושי רואה / שומע / מבין מה קורה סביבו, יודע רק לבכות, לישון, לאכול ולחרבן. זהו.

17 שנה לאחר מכן הוא יערוך ניסויים בפיזיקה עם חבריו מהתיכון. אדם בוגר כמעט לגמרי, עם שאיפות, חלומות, תשוקות, אהבות וגם אכזבות פה ושם.

מה שקורה באמצע בין שתי הנקודות באלו הוא בעיני פלא מוחלט. להמשיך לקרוא

מר עגבניה (עדכון)

הורותעגבניות שרי
רשומה רגילה

השבוע שאלתי את רותם שוב אם אני יכול לכנות אותו בכינוי חיבה כלשהו. נתקלתי בסירוב הרגיל.

״אז… עגבניה?״ שאלתי אותו.

הוא הנהן באושר.

״טוב״, נכנעתי, ״אפשר לפחות לקרוא לך בשם חיבה גם ׳קטשופ׳?״

יש אישור.

שישו ושימחו

הורותשישו ושמחו
רשומה רגילה

כמה פעמים קורה לכם שאתם ממתינים יום שלם בחרדה למשפט אחד שייאמר, שיכול לקבוע כיצד תיראנה השנים הקרובות בחייכם? שיכול להכריע כמה שעות תישנו, כמה קרוב תגיעו לתשישות ולתיסכול? לרוב המשפטים שאנו אומרים ביומיום אין כח כזה. אבל לפעמים זה קורה. כמו ביום ראשון השבוע.

להמשיך לקרוא

30,660 שעות

רשומה רגילה

אספתי את רותם מהגן באחד הימים. הוא לומד בגן בקיבוץ, ובדרך עברנו ליד מגרש הבייסבול שבמקום. הוא הביט בו דרך חלון המכונית בפנים מכוסות שרעפים ואמר ״אני זוכר שפעם מצאתי פה כדור בייסבול. זה היה מזמן, לפני המון שנים״.

לפני המון שנים. ילד בן 3.5 מדבר איתי על משהו שקרה לפני המון שנים.

כולו 3.5 שנים מפרידות בין הרגע הזה לפעם הראשונה שנקראתי ״אבא״. כולו 3.5 שנים, אבל אני חושב שאני מבין את האמירה שלו ״זה היה מזמן, לפני המון שנים״. הזמן מרגיש כאילו הוא טס, אבל כשאני מסתכל עליו – אלוהים, כמה דברים הספקנו!

להמשיך לקרוא

מר עגבניה

הורותעגבניות שרי
רשומה רגילה

לילה, רגע לפני שרותם נרדם. הוא שוכב במיטה מכוסה עד הסנטר ואני יושב לידו.

״לילה טוב, מתוק״, אני אומר לו.

״לילה טוב מתוק״ הוא מחקה אותי וצוחק.

אני עוצר וחושב רגע. כן, הוא אוהב להתבדח, אבל יש פה משהו אחר.

״רותם״, אני פונה אליו, ״אתה אוהב שאני קורא לך ׳מתוק׳?״

הוא נד בראשו. ״לא״.

אהמ. אני ער לכך שאני די חלש בתחום כינויי החיבה. אף פעם לא הסתדרתי עם מציאת שם חיבה מתאים לרותם (או לג׳ינג׳ית, אם כבר נפתח את זה…) ואני די הסתפקתי ב׳מתוק׳, ׳בונבון׳, ׳יפיוף׳ ועוד שמות תואר. הם עובדים מספיק טוב, ולרגע לא חשבתי שאולי הם לא מתאימים לצד השני.

״ואם אני קורא לך ׳בונבון׳, זה בסדר?״ אני מנסה.

להמשיך לקרוא

קפה של בוקר

רשומה רגילה

קמתי ב-6:15 בבוקר, בקושי. לא השכמה טבעית, חס-וחלילה – השעון המעורר דוחק בי לקום ולהתחיל יום של פקקים בדרכים, עבודה מאומצת (מחשבתית, לא מפעיל שריר חס וחלילה…) ועוד אתגרים חדשים ובלתי ידועים. והמיטה קורצת וקוראת לי ״בוא, בחייאת, עוד קצת…״.

יצאתי וגררתי את עצמי לצחצח שיניים. בינתיים גם הג׳ינג׳ית התגלגלה בקושי מהמיטה והלכה להעיר את רותם. התלבשתי וירדתי למטה, תוהה איך לעזאזל פוקחים את העיניים ולמה בכלל. למעלה שמעתי את רותם מצחצח שיניים. כעבור דקה טפפו רגליו על המדרגות בדרך לקורנפלקס של הבוקר.

כשהגיע לתחתית המדרגות, רגע לפני שפנה למטבח, קלט אותי עומד ומביט בו. פניו הוארו, חיוך מילא את פניו שהיו עוד מטושטשות משינה, וקריאת ״אבא!״ יצאה מפיו, כאילו הפעם האחרונה שראה אותי לא הייתה רגע לפני שעצם את עיניו אתמול בלילה. הוא רץ אלי בקריאות גיל וחיבק את רגליי חזק חזק. ליטפתי את שיערו ואז השתופפתי והתחבקנו. אחרי חיבוק מפוקק עצמות התנתקנו והוא הלך למטבח להכין קורנפלקס.

העיניים שלי נפקחו. התעוררתי. בוקר טוב.

קסם לפני שינה

רשומה רגילה

העיניים שלי עצומות כמעט לחלוטין. אני מביט מבעד לחרכים, מעמיד פני ישן.

הוא בוהה בי כמה רגעים, חוקק את הפנים שלי במוחו, רגע לפני שיירדם. זה נעים לי.

אט-אט צונחות שמורות עיניו. הוא נאבק בהם, מנסה לפקוח אותם.

יד קטנה מרימה בובת דינוזאור ואז צונחת בעייפות.

ראש נע מצד לצד. תלתלים בריח שמפו לתינוקות מפזרים עננה של אוויר נקי וריחני.

העיניים שלו שוב נעצמות, הנשימה מתייצבת.

אני פותח את העיניים שלי – ואז עיניו נפערות והוא קולט שאני ער ואיתו. חיוך מתפשט על פניו והוא שולח אלי ידיים ומחבק. חזק. בכל גופו הקטן. אנחנו מתחבקים, ואז אני משחרר לאט. ״לילה טוב, מתוק״, אני אומר לו, ועוצם שוב את עיני, חוזר להעמדת הפנים.

הוא מביט בי בציפייה מספר רגעים, אבל העייפות חזקה ממנו. עפעפיו צונחות, פניו מאבדים ארשת, נשימתו מאטה, והוא גולש לממלכת השינה.

אני ממשיך לשכב במקום ונותן לשקט למלא אותי. נותן לחום של הגוף הקטן להרגיע ולנטרל את המתח מהעבודה, את הלחצים מהחיים. מקשיב לנשימות שלו והפעם באמת עוצם עיניים.

עוד מעט אקום ואמשיך בשיגרת הערב, אבל עכשיו אני רוצה עוד רגע עם האהוב שלי.

לילה טוב.