״יאללה יאללה״

הורותעארס
רשומה רגילה

כבר יותר מחודש שרותם נמצא בגן חדש. בגלל אירועים הקשורים לקשיי גמילה (שאולי אפרט בפוסט מאוחר יותר) נאלצנו להוציא אותו מגן עירייה ולהעביר לגן פרטי. ומכיוון שהמקום היחיד שהיה פנוי הוא בגן של ילדים בוגרים – רותם, עוד לא בן 4, נאלץ לעבור לגן שבו כל הגילאים הם 4 עד 5 פלוס.

ההתחלה היתה, כמו שהגננת תיארה, ירח דבש. הילדים קיבלו אותו בחיבוקים והתלהבות, ורותם החליק פנימה בקלילות והרגיש חלק מהגן במהירות רבה. עם הזמן ההתרגשות הראשונית שככה משני הצדדים ורותם החל להביא סיפורי תסכולים למיניהם (כמו פה למשל), אבל בקטנה. השורה התחתונה היא שעדיין כיף לו שם וכשבאים לקחת אותו הוא אומר ״אבל עוד לא שיחקתי מספיק!״ ומבקש עוד כמה דקות בחצר. פשוט תענוג.

אבל ההשפעה של הפרשי הגילאים מתחילה להיות ניכרת עליו. הוא גדל, פשוט התבגר במהירות, ואימץ לעצמו שפה ומנהגים של ילדים גדולים. להמשיך לקרוא

אובדן הבושה

עבודהבושה
רשומה רגילה

השבוע הבאתי את נלה, הכלבה שלנו, לעבודה. זו פעם ראשונה שאני מביא אותה כשהמשרד מלא (בפעם הקודמת הבאתי אותה במהלך חופשת פסח), וקצת דאגתי. החברה בה אני עובד מאפשרת הבאת כלבים, וכתוצאה מכך בקומה שלי יש באופן די קבוע כארבעה כלבים שמסתובבים חופשי בין העובדים. נלה היא כלבה דומיננטית, וחששתי מבעיות. ובדיעבד לא לחינם. להמשיך לקרוא

צפירה

הורותתהלוכה של תזמורת הילדים במרכז העיר לכבוד יום העצמאות
רשומה רגילה

ערב יום הזכרון.

רותם יוצא מהמקלחת לפני השינה, מכוסה במגבת, קופץ למיטה. אנחנו משתוללים כהרגלנו – סוג של התגוששות/חיבוק עם הרבה שמחה. הג׳ינג׳ית נעמדת ליד המיטה, מוכנה לאחל לילה טוב.

פתאום שומעים את הצפירה מרחוק. רותם קופץ ממקומו, תופס את היד שלי וגורר אותי שאעמוד. ״עמוד דום!״ הוא קורא.

שנינו נעמדים ליד המיטה, והקטן נעמד, ערום, על המיטה.

אני מציץ בזווית העין על רותם. כל גופו מתוח ומלא גאווה על כך שהוא יודע מה לעשות, שהוא חלק ממה שהמבוגרים עושים. הוא מציץ בנו ורואה שאנחנו מרכינים את ראשינו, והוא מרכין גם את ראשו, נע מצד לצד בסוג של מנגינה פנימית שהצפירה מהווה לה קול שני. ככה עומד לידי המטר פלוס הקטן הזה, על המיטה, ערום, מרכין את ראשו לקול הצפירה, ורוקד.

אי אפשר שלא להתאהב בהם.

 

לא חבר שלך יותר!

הורותכועס
רשומה רגילה

יום ה׳, לפני שבוע:

אחרי שרותם נרדם, בערב, הג׳ינג׳ית ואני מדברים עליו. ״הוא סיפר לי שהוא רב עם אייל״, הוא אומרת לי. אייל הוא אחד החברים הטובים ביותר של רותם, חבר שמלווה אותו כמעט שנתיים – יותר מחצי חיים. ״היה איזה משהו שעצבן את אייל, והוא אמר לו ׳אני לא חבר שלך!׳. זה העציב את רותם מאד והוא דיבר על זה כשלקחתי אותו מהגן״. אני מהנהן וחושב לעצמי כמה זה וודאי לא נעים לשמוע כזה משפט. אנחנו מסכמים לבדוק עם אמא של אייל אם ידוע לה על מריבה חריגה ביניהם, לוודא שהכל בסדר.

 

חג שבועות, לפני שנה:

רותם ואייל משתוללים בגינת המשחקים בכפר שמואל. שניהם לבושים בחולצות לבנות בגלל הטקס בגן, ונראים כמו זוג מלאכים שנפלו מהשמיים לתוך ארגז חול גדול. הם רצים וצווחים באושר, כמו שרק זאטוטים קטנים יודעים להנות מהעולם. להמשיך לקרוא

צפרדע או ראשן?

הורותחיבוק בריוני
רשומה רגילה

בוקר יום ראשון, אבא ורותם הולכים ביחד לגן.

רותם עם מצב רוח טוב של בוקר, רץ קדימה. אנחנו מגיעים לגן, פותחים את הדלת, והוא מיד נצמד אלי, מתחבא מאחורי הרגלים שלי. בנוהל.

בגן כבר מסודרים שולחנו היצירה – שולחנות עם כיסאות, כל שולחנן עם יצירה מסוג אחר – ציור, פסיפס משושים, חיבור צורות עם סיכות, פסיפס עיגולים, וכו׳. ליד השולחן עם הציור יושבים כמה ילדים ומנהלים דיון ער על צפרדעים וראשנים. הם מלאים בהתלהבות רבה מדי ליום ראשון בבוקר, ואני תוהה אם הם כבר אחרי הקפה שלהם. שאר השולחנות בגן ריקים. להמשיך לקרוא

ר-ו-ת-ם

הורותילד מתקתק במחשב
רשומה רגילה

ב-14 ליולי 2010 נכנס לעולם יצור קטנטן, מקומט, בקושי רואה / שומע / מבין מה קורה סביבו, יודע רק לבכות, לישון, לאכול ולחרבן. זהו.

17 שנה לאחר מכן הוא יערוך ניסויים בפיזיקה עם חבריו מהתיכון. אדם בוגר כמעט לגמרי, עם שאיפות, חלומות, תשוקות, אהבות וגם אכזבות פה ושם.

מה שקורה באמצע בין שתי הנקודות באלו הוא בעיני פלא מוחלט. להמשיך לקרוא

חבלי גדילה

הורותפיטר פן
רשומה רגילה

אחרי השיחה הנוקבת עם הגננת (לפני שני פוסטים) החלטנו שאנחנו עורכים כמה שינויים. העיקרי ביניהם – לתת לרותם לעשות לבד את מה שהוא יכול, ולא לעשות בשבילו. הרעיון התקבל בחיוביות אצל הקטנטן, וכך הוא סיבן את עצמו במקלחת בערב, יצא עם המגבת והלך איתה למיטה, התלבש שם בפיג׳מה ואז הלך לאמבטיה לצחצח שיניים.
במקרה של צחצוח שיניים נתתי לו לצחצח עצמאית, אבל אחרי זה עברתי שוב על השיניים עם המברשת כדי לוודא שהצחצוח מלא ונכון. הבאתי לו את הכוס עם המים, הוא שטף וירק אותם, ואז הסתכל אלי שאבדוק אם נשארה קצת משחה על הפה שלו.
״הנה, כאן״, הצבעתי לו על פינת הפה.
״נקה לי״, הוא אמר.
״לא, אתה יכול״, הבהרתי לו בפסקנות. להמשיך לקרוא

30,660 שעות

רשומה רגילה

אספתי את רותם מהגן באחד הימים. הוא לומד בגן בקיבוץ, ובדרך עברנו ליד מגרש הבייסבול שבמקום. הוא הביט בו דרך חלון המכונית בפנים מכוסות שרעפים ואמר ״אני זוכר שפעם מצאתי פה כדור בייסבול. זה היה מזמן, לפני המון שנים״.

לפני המון שנים. ילד בן 3.5 מדבר איתי על משהו שקרה לפני המון שנים.

כולו 3.5 שנים מפרידות בין הרגע הזה לפעם הראשונה שנקראתי ״אבא״. כולו 3.5 שנים, אבל אני חושב שאני מבין את האמירה שלו ״זה היה מזמן, לפני המון שנים״. הזמן מרגיש כאילו הוא טס, אבל כשאני מסתכל עליו – אלוהים, כמה דברים הספקנו!

להמשיך לקרוא